אז באשמת מי בן גביר לגיטימי?

בחורף 1994 נערכתי להרצאה במלון ירושלמי, אבל איש הביטחון שלי קיבל הודעה לעכב אותי בגלל חבורה של פורעים צעירים המתארגנת באולם למנוע ממני לדבר. מי שמוביל אותם, הסבירו לי, הוא נער חמום מוח, המתמחה בפרובוקציות נגד תהליך השלום. איש של כהנא. מה שמו? שאלתי. איתמר, נעניתי. איתמר בן גביר.

זמן קצר אחר כך התרחשה תקרית סמל המכונית של רבין. נהגו של רה"מ נסע ברכב, לבדו, לכנסת, ובן גביר ואנשיו התקרבו לרכב, שברו את הסמל המסחרי של המכונית ומיהרו אל התקשורת, כשבן גביר מכריז את מה שהפך אחר כך רציני הרבה יותר: "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע אל רבין".

כבר בגיל 16 מצא עצמו בשורות תנועת "כך" של מאיר כהנא, ומעולם לא התבייש להיות מוצג כתלמידו הנאמן. צה"ל סירב לגייסו, כפי שנזהר מלגייס צעירים אחרים המזוהים עם תנועת כהנא שהוצאה מחוץ לחוק, ושהשתמשה, אחר כך, בשמות כמו "חזית הרעיון", שגם בה היה בן גביר חבר פעיל מאוד. ייחודו של הצעיר הפרובוקטור היה שלא ניסה להתחמק או להסביר.

העימות עם מערכת אכיפת החוק היה לחם חוקו, הוא נעצר פעמים אינספור, הורשע בשמונה עבירות פליליות (הסתה לגזענות, תמיכה בארגון טרור, התפרעות) ובילה לא מעט מאחורי הסורגים, אך בשונה מרוב עמיתיו, הפך זאת לקריירה. הוא הרחיב את פעילותו גם להתנגדות למצעדי הגאווה, ויחד עם אחיו לדעה, ברוך מרזל, דאג להבהיר את עמדתו באופן שלא השתמע לשתי פנים. השתלחויותיו הפכו לשם דבר, והתקשורת, שמאסה בתשובות פוליטיקאים מתחמקים, שמחה לתשובותיו הבוטות.

בן גביר בצעדה בסילואן, ירושלים, מאי 2010 // צילום: יואב ארי דודקביץ

בן גביר הבין כי דווקא מתוך הממסד יוכל לפעול באופן אפקטיבי יותר; הוא למד משפטים והצטרף ללשכת עורכי הדין, לאחר מאמצים רבים והחלטות שגרמו לדחיית קבלתו. מאז הוא מרבה להגן על מתנחלים ואנשי ימין, ופעילות זו שלו מביאה אותו לאולפני הטלוויזיה החביבים עליו. הוא מצידו משים עצמו כסוג של חברמן המכיר היטב את התקשורת ואת המראיינים, מתלוצץ עימם ומכיר את ציפייתם לאמירותיו המוקצנות. לפעמים, כאשר אני יוצא, כדרכי, מן האולפן ברגע שהוא נכנס אליו, אני נתקל בהפתעת המראיינים.

כששר הביטחון נפתלי בנט התנגד להקמת מסגרת פוליטית משותפת לו ולבן גביר, הסביר זאת בין השאר בכך שעל קיר ביתו של האחרון תלויה תמונת הרוצח ברוך גולדשטיין. בתחילה, הסביר בן גביר את הטעם האמנותי המשונה שלו בכך שגולדשטיין הציל, כרופא, חיי יהודים רבים, אבל אחר כך הסיר את התמונה, כמחווה לבנט, כדי שהמכשול הזה יוסר. עד לרגע זה איננו מבין, ככל הנראה, שהתמונה היתה משל לתפיסתו המדינית ולא מחלוקת אמנותית.

אבל 12 החודשים האחרונים היו הטובים בחיי האיש אשר חברה נורמלית היתה מוקיעה ומחרימה. מי שתרם לכך יותר מכל הוא רה"מ בנימין נתניהו. הלחץ הגלוי והמוצלח שלו על "איחוד מפלגות הימין" לרוץ יחד עם עוצמה יהודית הגיע לשיא, כשהסכים לשריין את מקומו של איש הרשימה אלי בן דהן ברשימת הליכוד, כדי של"איחוד" לא יחסרו מנדטים. החידוש הבא היה המאמץ של "סביבת נתניהו" לגרום ליהדות התורה להבטיח לבן גביר חברות בממשלה הבאה, מטעמה של המפלגה החרדית.

אני רוצה להאמין שבן גביר רחוק ממנו כפי שהוא רחוק מרובו ומניינו של הציבור, אבל במאבקו הכמעט נואש על חסינותו, מוכן נתניהו לשלם את מחיר הענקת הלגיטימציה המלאה למי שהבטיח, זמן קצר לפני הרצח, כי יוכל להתקרב לרבין כפי שהתקרב לסמל מכוניתו.