בשיאה של סערה סביב אפשרות החלת הריבונות על בקעת הירדן, הגה בני גנץ את המשפט האלמותי הבא: "קודם כל נדון בחסינות, אחר כך ננהל את הובלת הריבונות". הנה לכם התגלמות סדרי העדיפויות הלאומיים האמיתיים של כחול לבן: קודם נטפל בנתניהו, ורק אחר כך בסוגיות הלאומיות. ההונאה בלתי נתפסת: מפלגה שקיימת כבר שנה, שטוענת לכתר השלטון, שבעוד ארבעים ימים עשויה לנסות להרכיב שוב ממשלה - ואיש אינו יודע מהן עמדותיה האידיאולוגיות. לא בעניין בקעת הירדן ולא בשלל נושאים מהותיים - כלכליים, מדיניים ואחרים. העובדה שפורסם מצע, אגב, אינה מעידה על תוכנו, שכן קריאה בו מגלה טפח ומכסה טפחיים, כך שנותרים עם מסר מעומעם.
בנוסף, ולא פחות חשוב מכך, נראה כי העיסוק האובססיבי של כחול לבן בחסינות נתניהו, שהחל ככלי לניגוח פוליטי של רה"מ ערב הבחירות, משרת מטרה נוספת. כחול לבן בחרה להטביע עצמה בדיוני החסינות, כדי שלא תיאלץ לעסוק בשום עניין אידיאולוגי משמעותי, היות שהדבר עלול לחשוף את פרצופה האמיתי ולפרום את התפרים הבודדים שמחזיקים את שמיכת הטלאים המפלגתית הזאת. בפרפרזה לכותרת ספרו של דויד גרוסמן, אפשר לומר שכחול לבן נמלטת אל חיקה של החסינות בתקווה שהבשורה האידיאולוגית לא תפקוד אותה.
וכך קרה שבזמן שבני גנץ מנסה להתמודד עם הכרזות רה"מ ומדבר על החלת ריבונות לאחר הבחירות בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, חברת מפלגתו יעל גרמן מתראיינת בגלי צה"ל ואומרת בדיוק את ההפך: "אנחנו לא מדברים על סיפוח הבקעה, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע... אנחנו מדברים על איזשהו הסדר שמבוסס על התנתקות. זה כתוב במפורש במצע שלנו". וכשבתל"ם תוקפים אותה על השימוש במילה "התנתקות" וקוראים למעשיה "פיגוע חבלני", היא ממהרת להסביר שהכוונה היתה ל"היפרדות", וזו אינה התנתקות.
מה שמדהים הוא העובדה שנדרשו שלוש מערכות בחירות כדי שסוף־סוף נשמע משהו שמזכיר דיון פוליטי־מדיני חשוב. גם הדבר הפעוט הזה לא קורה בזכות ביקורת ציבורית נוקבת על הריקנות האידיאולוגית, אלא למרות ההתעלמות השיטתית של התקשורת מהשתיקה הרעיונית של כחול לבן, ושיתוף הפעולה המלא שלה עם מנטרות האנטי־נתניהו הריקות. הדברים הגיעו לידי כך שפרשנים מסוימים ניסו לשכנע שכל המהומה היתה יכולה להימנע אם לגנץ היה יועץ מדיני. מה למדנו מן הדיון האידאולוגי הראשון שמתקיים כאן זה שנה? שכדי להיות ראש ממשלה צריך יחצ"ן, לא עמדות.
אין ספק שמישהו נרדם בשמירה. התקשורת שוב מעלה בתפקידה ובחרה באופן מודע ומופגן לשמש רוטוויילר לענייני חסינות ופודל בענייני מהות. היות שהעיסוק האובססיבי בחסינות הפך למפלטם האחרון של חסרי האידיאולוגיה, והיות שהתקשורת אינה עושה את עבודתה, על הימין והליכוד בראשו לעשות זאת במקומה. יש להציף מדי שבוע נושאים אידיאולוגיים מהותיים על סדר היום, ולאלץ את כחול לבן להביע עמדה או לחשוף את ריקנותה. כי יותר מאשר הכרעה לגבי החסינות, נחוצות הכרעות בסוגיות האידיאולוגיות של המפלגות הטוענות להנהגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו