נאבקנו והצלחנו: לעולם לא עוד!

כאשר נולדה היוזמה לקבוע יום שואה בינלאומי, החלו הספקנים לעבוד. "אין סיכוי", אמרו, "עשר מדינות בלבד תתמוכנה, ובמקרה הטוב נשיג תמיכתן של 15 מדינות. האו"ם ידחה את הצעת ישראל, ולדיראון עולם ייזכר שהעולם לא מוכן לזכור את השואה". 

אבל לא נכנעתי לספקנים והתחלתי יחד עם חבריי במשרד החוץ במסע דיפלומטי, חוצה ארצות ויבשות, כדי להגיע ליעד החשוב. כך, בכל פגישה שהיתה לי כשר החוץ, בארץ ובחו"ל, עם מנהיגי המדינות, ביקשתי מהם לתמוך ביוזמה הישראלית כחשיבות עליונה. 

השגרירים שלנו ברחבי העולם, ובראשם דני גילרמן, שגרירנו המצוין באו"ם דאז, שהיה לי לעזר רב, נתבקשו למסור דיווחים שוטפים על ההתקדמות בנוגע לתמיכת מדינותיהם. כהיום, גם אז, הבאנו לארץ 42 משלחות של ראשי מדינות ונשיאים, יחד עם מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן ז"ל, שרעייתו היא אחייניתו של ראול ולנברג, חסיד אומות העולם. כך, צעד אחר צעד, התקדמנו לעבר היעד לקבוע יום שואה בינלאומי.

ביום ההצבעה באו"ם היינו במתח רב ובסופו, לאחר נאומי בעצרת הכללית, 141 מדינות תמכו בהצעת ההחלטה ההיסטורית, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אפילו איראן יצאה מהאולם, רגע לפני ההצבעה. 

וכך, זה 15 שנים, ב־27 בינואר, מצוין יום חשוב זה ברחבי העולם בכנסים, בעצרות, בפרלמנטים, בתקשורת, והחשוב מכל - בבתי הספר. 

לצערנו, מספר הניצולים הולך ופוחת, ובעוד 30-20 שנה לא יהיה מי שיספר את סיפורם. לכן היה חשוב מאוד להכניס זאת גם לבתי הספר כדי שהנוער, שאינו יודע דבר בנושא, יהיה חשוף גם הוא לזוועות השואה וללקחיה. 

נושא השואה קרוב לליבי מאז עמדתי על דעתי, מעבר לסיפורי הזוועה ששמענו ולמדנו בבתי הספר. היה זה הניסיון האישי של משפחתי. משפחתי, שהגיעה מתוניסיה, סבלה גם היא מהנאצים הארורים, כך שכשהגיעו לביתה של סבתי, מיהרה זאת להסתיר את אמי ואת אחותה הקטנות בתוך סירי קוסקוס ענקיים. כאשר פתחה את השער וראתה אותם, מיהרה לסוגרו בחוזקה תוך כדי מאבק, שבו שברה את אצבעה. 

כאשר רצו לירות לעבר הדלת, אמר להם השכן, "היא לא עשתה את זה בגללכם, אלא בגלל שחונכה לא לפתוח את השער לזרים". הם הודיעו שיגיעו מאוחר יותר והלכו. בינתיים, עברו לחנות של סבי יעקב, שהיה איש אמיד ונשיא הקהילה היהודית. שם בזזו רכוש יקר, תוך קללות וגידופים. 

המסר היה ברור לסבי ולמשפחתו. הם ידעו כי סכנת החיים מחייבת לעזוב את המקום לאלתר. כך נמלטו רבים לעבר הכפרים הסמוכים, שם לסבי היו עדרים ושטחי חקלאות שעובדו על ידי המקומיים. אלה מבני משפחתי שלא הספיקו להימלט, נלקחו למחנות עבודה, ושם בעבודת פרך סללו כבישים ובנו שדות תעופה. ילדיי ספגו את נושא השואה גם מצד אמם, שרוב משפחתה נספתה בשואה. סבתם פולה, שנאלצה לברוח ליערות בגיל 14, לא סיפרה מעולם כיצד הצליחה לשרוד. 

בביקורי באושוויץ נשאתי עימי טלית, שבה התעטפתי בעודי נושא בקול את תפילת "אל מלא רחמים", לצד קדיש על ישראל. שם גם ראינו שבני המשפחה כולם מופיעים כנספים בספרים שתועדו בקפידה מקפיאת דם של הנאצים הצוררים. שירתי את עם ישראל ואת מדינת ישראל בשמונה כנסות ובשש ממשלות, במשך 24 שנים. פעלתי רבות בכל תחומי החיים: המדיני, הביטחוני, החברתי והכלכלי. 

אין לי ספק שאם היתה הצדקה אחת, יותר מכל דבר אחר, לכך שפניתי לשירות הציבורי, זו העובדה שהצלחתי לעשות את המעשה הנשגב מכולם - קביעת יום השואה הבינלאומי לזכרם של הנספים, ניצולי השואה ובני משפחותיהם. לעולם לא עוד! 

הכותב כיהן כמשנה לראש הממשלה וכשר החוץ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו