מעבר, גבול

היעדר מעבר חציה ברחוב סנהדרין בבאר שבע הוא עדות למערכת פוליטית שהזנחותיה מסתיימות בפגיעה ובמות אזרחיה • והמחווה ל"החומה" של פינק פלויד רלוונטית יותר מתמיד 

רחוב סנהדרין בבאר שבע היה פעם הצפון של "צפון ד׳". שכונה שנודעה למרחקים כשכונה קשה כל כך, עד ששאר תושבי השכונה ביקשו להתנתק ולהתבדל ממנה, ולו בשם. הוותיקים מספרים שפקידי הדואר בשכונה החליטו על דעת עצמם לקרוא לחלק השני של השכונה בשם אחר, רק לא להיות מזוהים עם "צפון ד׳".

כל תסמיני ההזנחה הממסדית התקיימו בשכונה. לאחר שאוכלסה בעולים, הותירו פרנסי המדינה את השכונה כספינה טרופה בלב מדבר, מופקרת לחיי עזובה ועוני. בני משפחה גרו כאן, חברי ילדות, אהבה ראשונה, אפילו אלוף איגרוף גר כאן. הכל היה לכאורה רגיל, אך מה ילדים מבינים בחוקי העולם? בין המרצפות השבורות צמחו פרחים נדירים כחנה אזולאי־הספרי וזהבה בן, אבל האדמה הקשה הצמיחה יותר עשבים שוטים; שומר נפשו התרחק מסכנות, חמת הזעם וגזר הדין של רחוב סנהדרין. 

צילום: יח"צ

השנים חלפו, השכונה השתנתה ושינתה את פניה. עלייה החליפה עלייה בשכונת "וועלייה". כולם רצו קריירה, להתקדם. גם הפשע השתדרג מהרחובות אל ההכנסות הגדולות. המכוניות, שנצבעו בחצרות הבניינים, הוחלפו בג׳יפים דורסניים. הבלוקים נעזבו לטובת בתי פאר בשכונות "שופוני". רק החולשה נותרה מאחור, קשת יום, חלשה להזדקן בזמן פציעות בין שכונת מצוקה לפנינת נדל"ן.

1,200 מטרים נמשך רחוב סנהדרין. גן ילדים, בית ספר גדול, ישיבה, מתנ"ס, מגרש כדורגל לאימון ילדים, נשים כפופות מעל סלי קניות. אלפי תושבים שצריכים לעבור מצד לצד, 1,200 מטרים, ואין מעבר חציה או פסי האטה ברחוב דו־צדדי, צר ועמוס. מדי בוקר וצהריים, אני ועוד מאות הורי הסעות לוקחים את הילדים לבית הספר, מתפללים שלא נדרוס או נידרס. בכל בוקר מחדש, הפער בין "עוד יום" לכותרת ראשית נמדד במילימטרים ורגישות הרגל על הברקס. 

הולכת הרגל ברוריה אביטן נהרגה בתאונת פגע וברח, הורי ילדים נדרסו, והתלונות נערמות. העירייה מודעת למצוקה, תוכניות תוכננו והכל מוכן לתיקון רחוב סנהדרין, אבל אין עם מי לדבר כל עוד אין ממשלה. אך כל עוד זה לא נוגע לדו"חות מחולקים וגביית מסים, משרדי הממשלה קיימים רק בתיאוריה. שנה של מערכות בחירות מיותרות הותירה מדינה רדומה בחוסר בקרת שיוט. בשבוע שעבר נדרסה עוד אישה ברחוב. זה נגמר בפגיעות גפיים קשות, הכתובת היתה על הכביש, אבל לא היה מי שיקרא. 

ההתפוררות היא תמיד פריפריאלית. אי שם בשוליים הרחוקים, הרוח נושבת חזק. חלק קטן נפרד מהשלם, כמעט בלתי מורגש, ובעקבותיו עוד חלק ועוד אחד, וכבר הסדק עושה את דרכו אל המרכז, מפורר מבפנים את מה שבלתי ניתן לחוש מבחוץ, אך הוא נוכח, מתפשט ומוליך לקריסה שבפנים. זה אולי נראה קטנוני לעסוק בהיעדרו של מעבר חציה ברחוב סנהדרין, אך רחוב זה הוא רק משל לעוד רחובות רבים בארץ שנותרו ללא פתרון. רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: "סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין חובלנית", זהו השם הנכון למערכת פוליטית שהזנחותיה נגמרות בפגיעה ובמות אזרחיה - חוֹבְלָנִית.

לפני שנים רבות נסעה ברחובות שכונה ד' בבאר שבע חיפושית לבנה, כשעל דלתותיה צוירו דיוקנאות ארבעת חברי הפינק פלויד. אין זה מקרי, הביטלס היו רשומים בטאבו אצל ההגמוניה, ופינק פלויד היו תמיד להקת שכונה במובן השיכוני. הפוסטרים המיסטיים שלהם נתלו בין אלילי סינרומן צרפתיים, ובכניסה לביתו של חבר ילדות נתלתה תמונת הבאבא סאלי, על קיר שעליו צוירה עטיפת "החומה", בלי שאף אחת מהקדושות תיפגע מנוכחות האחרת.

המוזיקה החלומית שהפלויד יצרו שימשה לילדי השיכונים מעט מפלט, כרטיס טיסה לצד האפל של הירח. יצירות שהעניקו הכרה בניכור ובתסכול, מעט ריפוי לשיגעון ולדיכאון. צדק אמנותי שעטף בהוד קדומים ובהדר עתידני רבים מבני ישראל השנייה, שהאזינו לפסקול נעוריהם החומקים בעשן הזמן בעיני מנסרה מצועפות. 

צילום: דויד פרץ

השבוע העלתה להקת המחווה הישראלית לפינק פלויד, "ECHOES" , את היצירה השאפתנית והידועה ביותר של פינק פלויד: "החומה". כנער הזדהיתי עמוקות עם הקליפ שבו ילדים מוצעדים בשורה אל מטחנת הבשר בעודם מזמרים, השיר הדהד את ניכור הנעורים שחוויתי, ותחושת "אף אחד חוץ מהלהקה הזאת לא מבין אותי" הילכה קסם על הנער שהייתי.

אך משבגרתי ועמדתי על דעתי, מסכת ייסורי ווטרס הצעיר נשמעה לי יותר ויותר כניג׳וס מתמשך של מיזנתרופ שונא אדם שמסוגל להשוות בדמגוגיה אמנותית בין בתי ספר למחנות השמדה נאציים. עם השנים התקשתי להכיל את הצרימה ביצירה שיוצאת נגד הפשיזם, אך משתמשת בפשיזם ליברלי קיצוני, מלא ניכור, שנאת נשים ואנשים כדי לתקף תפיסת עולם קוטבית.

עולם שבו הכל מתחלק רק לטוב ורע, על פי קביעת ווטרס. לא במפתיע, הפך ווטרס לגדול חסידי ה־BDS, שמתעקש באופן אישי להניא אמנים מלהופיע בישראל, ואף ניסה לבטל את הופעות המחווה לפינק פלויד בישראל. מי שיצירתו מלאה בכזו שנאה תהומית, תמיד ימצא דרך להאשים את העולם בכאביו. 

הגעתי אל המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע עם חשש ש"החומה 2020" יהיה מופע נוסטלגיה מעוות. רוב ההמונים שמילאו את האולם היו בגיל העמידה, אך פה ושם נצפו ילדים שבאו עם הוריהם. ההשקעה העצומה שעשו אנשי הלהקה והצוות הטכני בפרויקט ניכרת וראויה לכל שבח אפשרי.

סביר להניח שגם בשיאם, פינק פלויד לא העלו את "החומה" על הבמה בכזו מסירות לפרטים, דיוק ולהט אמנותי. אך מעבר לחיזיון האורקולי המהמם - החירות האמנותית שבה בחרו אנשי המחווה לחבר את היצירה לכאן ולעכשיו, הטעינה את היצירה בשכבת משמעות נוספת, שבשבילה שווה לראות ולחוות את "החומה" גם ב־2020.

צילום: דויד פרץ

שריפות, מפציצים ממריאים, רקטות נוחתות, והשאלה "אמא, האם הם יפילו את הפצצה?" נשמעת ונראית אחרת לגמרי בימים שלאחר חיסול סולימאני. עולם הדימויים שרקחו אנשי הלהקה מתכתב עם המקור, אך דווקא החידושים שהעזו להוסיף, אולי כהתרסה נגד ווטרס, הם שהופכים את "החומה 2020" ליצירה רלוונטית שרגליה בעבר, אך עיניה ממוקדות בזמן ובמקום הזה.

מי שיגיע כדי להתרפק, ימצא במה להסתפק, ויעידו המורות והמנהלת שזיהיתי בקהל שרות בהתלהבות - "אנו לא זקוקים לחינוך, לא זקוקים לשליטה במחשבות"; אך מי שירצה לחוות משהו מחומות ההווה, יגלה שבסופו של דבר, יצירה גדולה באמת, תמיד גדולה מסך כוונותיה.

משפטים שאנשים אומרים

יומנגס, באר שבע

א: נו, איך היה המופע "החומה?" 

ב: מהמם, היית צריכה לראות את כל האנשים שרים בהתרגשות - "We don't need no education", למה לא באת? 

א: לא סובלת ת'להקה הזאת, שיפתחו בית ספר דמוקרטי ויעזבו אותנו בשקט...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו