פרי הבאושים של הדיפלומטיה

דבר אחד נעלם מהדיון סביב חיסול סולימאני: ההקשר ההיסטורי. המשבר לא נולד בשבועות האחרונים, וגם התקיפות האיראניות במאגרי הנפט הסעודיים או הפלת המל"ט האמריקני אינן נקודת ההתחלה. אפילו ארבע שנות טראמפ לא מספיקות כדי להבין את ההתעצמות האיראנית במזרח התיכון, שהחלה בעידן אובאמה. 

ההתמקדות בפעולה הנקודתית של טראמפ מאמצת את הנרטיב האיראני של "תגובה" בעקבות "התקפה", ומחליפה בין הבוסר שאכל ממשל אובאמה לבין קהות שיני הבנים של ימי טראמפ. המתיחות הנוכחית אינה "מידרדרת לפתע" לרוחות מלחמה בגלל החלטת תקיפה אחת של ארה"ב. להפך, היא תולדה של מדיניות דיפלומטית רבת שנים של ממשל אובאמה. 

נחזור לרגע לסוף 2008. עם השבעתו, הבטיח הנשיא אובאמה לפעול לשיפור הקשר עם העולם המוסלמי. הוא הזמין את איראן לשולחן הדיונים, ובפיו מסר של איפוק ודיפלומטיה במקום כוח צבאי. בד בבד, הכריז על הסגתם המיידית של 150 אלף חייליו מעיראק. כשהבין שנכון היה להשאיר כוח קטן באזור, סירבו העיראקים להעניק לו מעמד דיפלומטי, לא בגלל החשש מהאימפריאליזם האמריקני, אלא משום שאל הוואקום של הנטישה האמריקנית נכנסה איראן. בהמשך ניסיונותיו לעצב מזרח תיכון חדש, הסביר אובאמה שיש ליצור איזון בין הסונים לשיעים. ואיך מאזנים בין קבוצה שמהווה 90 אחוזים מול קבוצה של 10 אחוזים? מחזקים באופן משמעותי את איראן השיעית, ובו בזמן מפצירים בסעודים שילמדו "לחלוק" את ההגמוניה האזורית שלהם. 

תחת תפיסה זו התפשט המיעוט השיעי האיראני באזור, בצד עצימת עיניים של ארה"ב. אותה דיפלומטיה באה לידי ביטוי גם באי־הסיוע למורדים האיראנים במהפכה הירוקה ב־2009. כשלראשונה היה סיכוי ממשי שהמשטר יתמוטט כלכלית ופוליטית, שתיקת אובאמה סתמה על כך את הגולל. שיאו של התהליך הגיע בכהונתו השנייה בהפיכת הסכם הגרעין לחזות הכל. אובאמה מפתיע את האירופאים ומבטיח לאיראנים, באופן חשאי, שיתקיים משא ומתן גם בזמן שהם ממשיכים להעשיר אורניום. בד  בבד, מתחזקת הברית לנוכח הלחימה המשותפת בדאעש, וארה"ב מאשרת לאיראן ואף מפצירה בה להכניס עוד כוחות צבאיים למשימה בעיראק. ובאופן אירוני, ב־2014 מתחילה איראן להפעיל את המיליציות השיעיות שלה בעיראק בפיקודו של מפקד כוח אל־קודס, סולימאני. 

בישורת האחרונה מאושר הסכם הגרעין ומבשר כניעה סופית של הדיפלומטיה לשאיפות התוקפניות של איראן. הכרה בה כמדינת גרעין, במגבלות מסוימות למשך עשר שנים, שלאחריהן תהיה כפסע מפצצה. ו"ההסכם"? הוא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, כך שביטולו המלא כמעט בלתי אפשרי. ובצד כל זה, איראן מקבלת סכומי עתק המאפשרים לה להמשיך לייצר את הרצף הטריטוריאלי האימפריאליסטי שלה מאיראן ועד לבנון. 

סכנת המלחמה המרחפת על האזור לא נולדה עם ממשל טראמפ, וגם לא בעקבות חיסול סולימאני. אימפריה לא בונים ביום, ואת האימפריה האיראנית בנו במשך שנים על גבה של הדיפלומטיה השגויה של אובאמה. המראות האחרונים הם פרי הבאושים שלה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו