זה זמן מה מתנהל דיון מרתק ברשתות החברתיות סביב התזה של העיתונאי ד"ר אבישי בן־חיים, המתבססת על הבחנה סוציולוגית בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". בתמצית, ישראל השנייה היא מרחב המשלב מזרחיות, פריפריאליות, מסורתיות דתית ותמיכה פוליטית חזקה בליכוד ובנתניהו.
התזה גם עוסקת, כמובן, בדיכוי הקבוע של ישראל השנייה על ידי ישראל הראשונה באמצעות שיטות של דה־לגיטימציה וקרימינליזציה. רבים בימין ודאי מסכימים עם ההבחנה הזאת, וחשו על בשרם את סירובו העיקש של השמאל לשתף את ישראל השנייה במשחק הדמוקרטי.
התגובה משמאל נוטה להתכחש לתוקפה של ההבחנה. בסדרת הכתבות שיצר בן־חיים בחדשות 13, קבע עמיתו, ברוך קרא, כי אין להשוות בין ימי אירועי ואדי סאליב להיום. באותה נשימה, ממשיכים קרא ואחרים להסביר שהתמיכה בנתניהו מגיעה בעיקר מאותם מוקדים של ישראל השנייה.
עבורם, אין משמעות לעובדה שנתניהו השיג ניצחון בפריימריז לא רק בפריפריה, אלא גם ברעננה ובכפר סבא, ואף בתל אביב זכה במחצית מהקולות. לשיטתם, נתניהו מלבה בהתבטאויותיו הפופוליסטיות את רגשות הנחיתות של "ברית המקופחים". אותה ברית שכרת בגין עם מודרי־הפנקס־האדום, מזרחים ורוויזיוניסטים, חוזרת בגדול גם היום.
המחשבה שמשהו השתנה ב־40 השנים האחרונות, לא עלתה על דעתם. לא, למשל, שהשינויים הפוליטיים והמדיניים חיזקו את האידיאולוגיה הימנית של המצביעים; ולא שהשינוי החברתי־כלכלי שהתרחש בזכות הכלכלה החופשית שהנהיג הימין, אפשר לילדי הדור השני של ואדי סאליב לרכוש השכלה ולהתברג בעמדות מפתח במגזר הפרטי. לשיטתם, זהו "הגן הימני", האלמנט הרגשי, שמסביר את התמיכה בליכוד ובנתניהו - ולא התבונה.
בן־חיים אמנם מיטיב להסביר את ההתנשאות שעודה קיימת בקרב ההגמוניה השמאלנית, אבל הסיפור המרכזי הוא, שמתוך תנאים אלה של אפליה והדרה, נוצר מחנה ימין עכשווי. אף שהשמאל מעדיף לאפיינו כ"ברית מקופחים" של אזרחים המונעים מרגשות של פחד ורדיפה, מחנה זה כונן למעשה זהות פוליטית אוטונומית חדשה.
אין זו ברית של מקופחים, אלא "ברית של מפוכחים". זהו מחנה שהתפכח מן האשליה שישנה תקשורת חופשית ומאוזנת; מחנה שמבין שגם מערכת אכיפת החוק עלולה "לעבור על החוק"; מחנה שמתעקש לבקר את הממסד; מחנה שמזהה שחיתות גם כשהיא פושה בערוצים לכאורה "לא פוליטיים", כמו בפרקליטות; מחנה שאינו מתבייש להגיד "נפוטיזם" כשהוא מבחין בהרכב מערכת המשפט; מחנה שאינו זקוק לפרשנים חיצוניים שיסבירו לו את המתרחש ויתווכו עבורו את המידע; מחנה שאינו מכפיף עצמו לשפה ולכללים של השמאל, ואינו ממתין לאישורו או ללגיטימציה ממנו.
זהו ימין חדש, שונה מזה שהוביל את מהפך 77'. עם עלייתו לשלטון, העדיף בגין, למשל, שלא להתעמת עם הביורוקרטיה המפא"יניקית, מתוך תקווה שיצליח לרכך מעט את שנאת השמאל כלפיו. ואילו כיום, החל הימין לייצר אלטרנטיבה, גם אם היא איטית ומצומצמת.
הימין מתחיל לדבר ולפעול מתוך זהות נפרדת ומגובשת. במובן זה, הוא מחנה חדש מפוכח, ידען, דעתן. אם בימי בגין ניתן היה להיות בן חורין "מאחורי הקלפי" - בימי נתניהו החירות יצאה מאחורי הפרגוד והחלה מדברת בקול רם; ואם בימי בגין הם היו "ימנים בביתם ושמאלנים בצאתם" (כפי שכתב דורון כהן בשירו "גלותנו המחודשת"), בימי נתניהו הגלות הסתיימה. יש ימין ישראלי חדש ומפוכח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו