הגלידה הכי טובה?

ההתנשאות מבית "הארץ", שקישרה בין דעה פוליטית לאיכות קולינרית, העלתה זיכרונות מתוקים מבירת הנגב • ומבט אדריכלי על ערד, העיר העתידנית מהעבר, שלא יכלה מול הקטנוניות של ההווה

השבוע הגיע לבאר שבע איתן לשם מ"הארץ", כדי לבקר "את המסעדות, בתי האוכל, הדוכנים והמנות שהפכו למיתולוגיים", וכדי לבחון "האם עמדו במבחן הזמן, מאז הוכרזו ככאלה. האם כוחם נותר במותניהם או שהפכו לצל חיוור לעברם המפואר?". המוסד המיתולוגי שלשם דגם היה הסניף המקורי של "גלידה באר שבע". הביקורת לא התלהבה מהגלידה, וזה בעדינות. אין לי עניין להתווכח על חוסר טעם של מבקר, אבל בין כל השורות הזחוחות והמתנשאות בלטה שורה אחת שעוררה את ענייני, שלא לומר את חמתי: "אולי כל עיר ליכודניקית צריכה לקבל סימון, לא שופט חלילה, כעיר איומה מבחינת אוכל". 

צילום: רביד יוריסט

מודה, עד היום לא הצלחתי להבחין בין פלאפל מצביע המחנה הדמוקרטי, לבין חומוס תומך עוצמה יהודית. יתר על כן, מעודי לא נתקלתי בקשר ישיר בין דעה פוליטית לאיכותו הקולינרית של מקום. גם כשכתבתי ביקורות אוכל, תמיד נזהרתי מלקטול מוסד שפועל עשרות שנים בכזו פסקנות. אבל מי יודע, אולי לכתב "הארץ" יש חך פלאי ומקורות מידע עילאיים שאינם זמינים לתושב פריפריה במרחק "חמישים שנה אחורה" מתל אביב כמוני. בכל מקרה, אני שמח שאני לא לבד בשממה הקולינרית של הפריפריה. שלום גם לכם, תושבי ירושלים, אשדוד, פתח תקווה, דימונה ושדרות, מתברר שכולנו חיים בערים איומות מבחינת האוכל על פי המבקר האוויל, "לא שופט חלילה", של עיתון "הארץ".

עוד בשנים שבאר שבע כונתה "עיר הפועלים" והאוטובוסים היו צבועים אדום, אהבנו והערכנו את גלידה באר שבע בזכות היותה סימן זהות בולט וחינני של העיר. חנות, ולאחר מכן רשת, שנשאה בשמה את מיקומה הדרומי בגאווה אל המרחק. באמצע השבוע או במוצאי השבת, בשיאו של יום קיץ או בבוקר חורפי משומש, אם היית מזדמן לעיר העתיקה היית קופץ לגלידה של ה"סבתא", כפי שכל העיר קראה לה, או בשמה האמיתי - יוליה רוטנברג, ומלקק. מקלסיקות וניל ושוקולד ועד גלידות פאטה מורגנה כפיצוחים או פיטאיה - הכל הלך. אפשר להתווכח האם הטעם השתנה או נשאר אותו דבר. אך גם כיום בין המגוון הרחב של גלידריות מקומיות ובינלאומיות שקיים בעיר האבות, יש ימים שהבנות שלי מעדיפות את גלידת באר שבע "של הסבתא". שכן גלידה באר שבע היתה תמיד חוויה גדולה מהטעם. מפלט מוכר מהחום שבחוץ, רגע מתוק מאבק, מסורת זמן סוכר ושמנת על גבול המדבר. 

גם באוכל הפריפריה מסורתית. כשאר מוסדות האוכל האחרים בעיר העתיקה - הסברינה של רוזלין, הקוסקוס של סרוסי, הפלאפל של אסולין ויסלחו לי כל ששכחתי, גם לאחר עשורים רבים ומצליחים, עומדים כל מוסדות האוכל האלו לבחינה מחודשת. די היה לבחון את הקהל שחוזר מדי שבוע, או מגלה אותם מחדש, כדי להבין שרע זה לא יכול להיות. בקטילתו, עיתונאי "הארץ" התפייט על זקן איטלקי מדומיין לחלוטין שיושב בפריפריה איטלקית ואוכל את הגלידה הטובה בעולם. סביר להניח שבמציאות חייו, אותו זקן איטלקי אוכל בגלידרייה שהוא מכיר ואוהב מנעוריו, גלידרייה שמזכירה את גלידה באר שבע יותר מאשר כדור גלידת חמציצים עם וודקת צנוברים מגלידרייה מפונפנת, מהסוג שנפתחות כשמשיות אחר השמש, ונסגרות באותה מהירות.

צילום: דויד פרץ

חבל שכתב "הארץ" לא הבין שגם בעולם שבו נחשב רק החדש שבחידוש, יש יופי וערך אמיתי למצוא גם את החדש שבישן. אף שלא נכתב על גלידה באר שבע, שירה של המשוררת הבאר־שבעית

 - שירה צחור, על גלידה "מונטנה" - עוד גלידה מיתולוגית בבאר שבע, מבהיר היטב איזה ערך מוסף יש לטעם שזיכרונות העבר עוד חיים בו.

"לִפְעָמִים אֲנִי עוֹבֶרֶת לְיַד הַמָּקוֹם בּוֹ פַּעַם שָׁכְנָה.

וְרוֹאָה רַק שֶׁלֶט שָׁבוּר,

בַּרְזֶלִּים חֲלוּדִים, עֲשָׂבִים שׁוֹטִים וְטִיחַ מִתְפּוֹרֵר.

אַף אֶחָד כְּבָר לֹא נוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת לְאֵילַת.

וְאַף אֶחָד כְּבָר לֹא מְבַקֵּשׁ חֲבֵרוּת.

עַל הֶהָרִים הַלְּבָנִים מִתְנוֹסְסִים מִגְדָּלִים

עִם שֵׁמוֹת כְּמוֹ 'תְּאוֹמֵי הַפַּארְק', אוֹ 'פְּסָגוֹת מַנְהֶטְן'.

וְכָל הַגְּלִידוֹת הֵן אוֹ אוֹרְגָנִיּוֹת, אוֹ פְרוֹזֶן־יוֹגוּרְט,

וְכִמְעַט תָּמִיד פַלְצָנִיּוֹת.

אֲבָל הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב עַל גַּעֲגוּעִים.

שֶׁלְּגַעֲגוּעִים בְּהֶחְלֵט יֵשׁ טַעַם

וְהוּא, לְלֹא כָּל סָפֵק,

הַטַּעַם שֶׁל גְּלִידָה מוֹנְטָנָה".

מעט ערים תוכננו טוב יותר מערד. העיר נבנתה כבר בשנות השישים כעיר עתידנית, עם הבנה שהמרקם העירוני נוצר לפני הכל במפגש שבין האנשים ברחוב. לכן הקפידו המתכננים שהעיר תיבנה עבור הולכי רגל, עם מבנים שיאפשרו כניסה, יציאה ומעבר מכל מקום לכל מקום אחר. כך נוצרו המצאות משונות כמו בתי פטיו בקומות, אשר החצר שלהם משמשת מחסה צל מהשמש להולכים ברחובות. בשביל להבהיר כמה רחוק הלכו המתכננים עם החזון הרגלי, שווה לספר שגם בעיר של שלוש מכוניות, נבנה כביש מנהרה מתחת למדרחוב החוצה את העיר. הכל כדי לא להפריע לחזון האוטופי של עיר מדבר לבני אדם, עיר דרומית רחוקה מהדימוי החפוז והתקוע של עיירות הפיתוח. עיר שנבנתה כחלום מודרני תוך התייחסות לאקלים ולמרחב, עיר מיזוג גלויות והפרחת השממה בתכנון חדשני לתקופה. 

צילום: יח"צ

בשבוע הבא תיפתח במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה "ערד קו מרחב". התערוכה תעסוק בעקרונות התכנון האדריכלי הליניארי של ערד, ולא פחות חשוב, גם תבחן את מערכת היחסים בין האדריכלות לאנשים שחיים בה. השבוע שוטטתי כאיש ההווה בין המבנים העתידניים מהעבר. הזמן לא עשה לתכנון חסד. הלכידות הקהילתית מהעבר התפצלה לבתי וילות, שבהם כל אדם בנה את גפנו ותאנתו כחלק מגן העדן הפרטי. המרכז התרחק מהאדם, המכוניות הגיעו, הכבישים כבשו, חדרי המדרגות הפתוחים שנועדו ליצור אינטראקציה בין שכנים התמלאו טחב מהגשם וכוסו ביריעות מעשיות המונעות החלקה, אך מכוערות להפליא. העירייה מפעם לא קיבלה אחריות על ניקיון המעברים בין הבתים, וכך השבילים שנועדו להשאיר את העיר כמרחב מפגש, מוסגרו בגדרות או נחסמו. הקטנוניות האנושית נלחמה באוטופיה של הכלל, ויכלה לה. אפילו מגדל השעון הסודי שפרנסי המקום התעקשו להקים, עורר עליו את חמת התושבים. ולכשנפלו מחוגיו, נסתם החור לחדר המנגנון כדי שלא ייכנסו היונים. 

כחלק מהתערוכה יתקיימו סיורים רגליים בעיר שיאפשרו לראות את חלום העבר דרך מתווה העכשיו. כדאי להגיע ולראות את ערד מפעם מבצבצת בתוך מרחב ההווה, להביט על העיר הכי ייחודית בדרום, ולתהות מה היה קורה אם יהירות האדריכלים מול קרש התכנון, היתה משקיעה גם מחשבה ואולי הרבה לב, גם לתחזוק הממד האנושי של החיים במרחב, ולא רק תכנונם.

משפטים שאנשים אומרים

מצפה אמנון, מכבים־רעות

א: שתדע לך שיש לי אוזניות 450-T, הן אחלה לגמרי.

ב: מהה? אבל זה כזה ישן, לי יש את ה־500, זה הרבה יותר טוב.

א: במה?

ב: לשלי יש שני כפתורים...

א: כן, כפתורים סיניים... אתה יודע תכלס מה הם עושים?

ב: מה?

א: מעלים את המחיר...

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו