הקריאה הדרמטית להצלת הדמוקרטיה באמצעות רפורמות במערכת המשפט נתקלת בימים אלו בלעג מצד "הביקורתיים" משמאל. בחיכוך ידיים ובשמחה לאיד הם מטיחים בימין: "איך זה שרק עכשיו נזכרתם להניף את הדגל הזה?" קשה להבין מה גורם לטיפוסים דעתניים, חלקם אינטלקטואלים, להתנדב לחשוף ברבים את בורותם המחפירה ביחס לפעילות ולשיח הרעיוני שמוביל הימין השמרני בישראל בעשורים האחרונים סביב סוגיות משפט ומשילות. אף אחד לא "נזכר בזה רק עכשיו", והעובדה שלא טרחתם לפתוח ספרים וכתבי עת אינה אומרת שהם לא קיימים. השלימו פערים בהשכלה - ואז נדבר.
אבל לגופו של עניין: יש סיבות אובייקטיביות שבגינן הבשילו התנאים, דווקא עתה, לצאת ביתר שאת למאבק, ולא קשה להסביר גם מדוע דווקא נתניהו הוא זה שצריך להוביל אותו.
נתחיל בסיבות קואליציונית. בעשור האחרון הליכוד אמנם היה בשלטון, אבל תמיד היה לצידו גם שותף, אחד לפחות, שהתנגד לכל שינוי. ב־2009 היתה קואליציה עם מפלגת העבודה וברק, ויחד איתו בשביעייה היו גם מרידור, בגין ויעלון. אתם יכולים לשער מה היתה עמדתם מול השינויים שניסה לעשות שר המשפטים יעקב נאמן, קרי: חוק יסוד החקיקה ופיצול תפקיד היועמ"ש. ב־2013 היתה קואליציה עם לפיד שעמד בראש מפלגה עם 19 מנדטים, ושותפתו מ"התנועה", לבני, שרת המשפטים, הודיעה שלא תיתן לאיש לפגוע במערכת התביעה או המשפט. וב־2015, עד שסוף־סוף היתה לימין קואליציה של 67 מנדטים, הניף לפתע משה כחלון את דגל "הימין השפוי" והבטיח שלא ייתן לאיש "להרים יד" על בית המשפט. במילים אחרות, כל שינוי מוסגר כסכנה וכאי־שפיות, ונתקל בווטו או באיום בהפלת הממשלה.
כזכור, כל מי שהעז להיות שותף רעיוני או מעשי לשינוי כלשהו במערכות הללו, סופו היה דומה. יעקב נאמן וראובן ריבלין נבלמו לפני כניסתם ללשכת השר; חיים רמון הודח ודניאל פרידמן הוצג כפרופסור מטורף שאיש אינו סר למרותו. איילת שקד, שהבטיחה "לנצח" על בג"ץ, לא העזה אפילו להחליף את מנכ"לית המשרד שירשה מציפי לבני. מקורבה אפי נוה, שחטא בשיתוף פעולה עימה במינויי שופטים, הופלל על ידי גניבה ופריצה לטלפון שלו, והאחראים לכך אף קיבלו חסינות. קשה לפספס היום את המאמץ לפגוע בשמו הטוב של השר אמיר אוחנה, או את הלחץ שהופעל על אורלי בן ארי לוותר על המינוי כמ"מ פרקליט המדינה.
ועכשיו הרשו לי לשאול בחזרה: איפה אתם הייתם, או כיצד אתם מציעים להוביל את השינוי ההכרחי? העיתים השתנו, הסאה גדשה, וסוף־סוף - הודות לשיח הביקורתי מימין - הציבור מבין את חומרת המצב. ראו את מנהיגיכם: לפיד מתנגד לשינוי, גנץ ממלא פיו מים, אשכנזי שקוע עד צוואר בפרשיותיו וחלק מכם סבורים שהבעיה בבג"ץ היא בכלל חלקו ב"פשעי הכיבוש". אינכם רוצים שינוי מפני שמפעל הפרת האיזון שבין הרשויות, הסמכויות שיועצים משפטיים לקחו על עצמם והמהפכה השיפוטית כולה הם חלק מהריאקציה של השמאל למהפך 77' וממאמציו למנוע את השינויים בכל מחיר.
ולכן, גם הפעם, הימין נותר לבד בזירה לחולל את השינוי. ובתוכו יש רק אחד שהוכיח שהוא בלתי שביר מול לחצים, אינו מחויב למערכת, ולא סחיט מול איומיה. קוראים לו בנימין נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו