תוספת סיכון

תושבי אזור זכרון יעקב מתנגדים אמנם להרצת אסדת לוויתן, אבל הסיכון האמיתי עבורם הוא זה שבהפעלת תחנת כוח פחמית מול ביתם • ומי אמר שאי אפשר להרוויח בישראל כסף כחול לבן?

ההשבוע נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לעתירת ארגון של תושבי אזור זכרון יעקב לעצור את הרצת אסדת לוויתן, תהליך המכונה "נישוב". זו היתה החלטה זמנית, שאחריה בית המשפט קיים דיון שלא בפני הצדדים ופרסם החלטתו לדחות את העתירה, אלא אם כן העותרים יספקו ראיות חדשות.

את החלטתו הארעית נימק בית המשפט בכך ששותפות הגז והמשרד להגנת הסביבה לא הפריכו את טענות התושבים, שלפיהן כמות הזיהום שתיפלט מהכנסת האסדה לפעולה שקולה לכמות זיהום של שנת פעילות שלה. בית המשפט קיבל את הטענה הבסיסית שלפיה ההיתר שניתן לשותפות הגז הוא לפעילות השוטפת, אבל הוא לא כולל את תהליך הכנסתה לפעולה.

אלא שכאמור בבחינת ראיות הצדדים בהמשך התברר לביהמ"ש שהחלטת הרשויות לאשר גם את תהליך הנישוב נסמכת על ראיות מוצקות, ואילו לתושבים אין ראיות מנגד. ההדמיות של שותפות הגז מדברות על זיהום אוויר מרבי של 3.5% בלבד מהתקן. בכל מקרה, במהלך הזרמת הגז הטבעי מהמאגר, חייבים להזרים החוצה אוויר, אין דרך אחרת לעשות זאת.

דחיית העתירה הזו מצטרפת ל־16 עתירות קודמות של התושבים שנדחו על הסף, ובכל המקרים נמצא ששותפות הגז הציגה נתוני אמת מלאים. משרדי הממשלה הרלוונטיים השתכנעו בכך, ותחת שורה של הגבלות מחמירות הנפיקו את ההיתר, שמסתמך על תמונה רחבה של הסיכונים מול הסיכונים החלופיים.

גם התושבים אמורים לשקול כך את פני הדברים. הסיכונים אינם עומדים בפני עצמם, הם עומדים מול הסיכונים שבהפעלת תחנת כוח פחמית מול ביתם, בתוספת אונייה מגזזת במרחק זהה למרחק של אסדת לוויתן, הנושאת בבטנה 60 אלף טונות של גז נוזלי. מדובר בסיכונים גדולים באופן משמעותי מהסיכונים מאסדת הגז הטבעי שלה הם מתנגדים.

הפועל הישראלי הוא בכלל רובוט

באחד הכנסים שהשתתפתי בהם לאחרונה מחזר איש עסקים את הבדיחה הישנה: "איך אפשר להרוויח מיליונים בארץ? תשקיע מיליארדים". הוא גם ניסה להסביר לי את הבדיחה, אחרי שהתאכזב מכך שלא חייכתי. רבים חשים במיאוס מהנהי השגור שלפיו "אי אפשר להרוויח כסף בארץ", או גרוע מכך, "אי אפשר לייצר פה".

אז לאחרונה הבאנו כאן את סיפורם של חקלאי בקעת הירדן, שלא מתביישים להגיד שהם יודעים להרוויח כסף. השבוע סיירתי בחלק ממפעלי "רב־בריח" - חברה צומחת ורווחית מאוד, שמייצרת בהיקפי ענק ואף מייצאת חלק ניכר מתוצרתה.

זה אולי נשמע כמו קו ייצור קלאסי לחצר האחורית באסיה, אבל שמואל דונרשטיין, הבעלים והמנכ"ל, מכריז במשרדו: "ביטלנו את היתרון האסיאתי".

הסיפור של רב־בריח מתחיל אי אז בתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת. מכת הפריצות הביאה בעלי בתים רבים לאלתר מנעולים כפולים לבית, לכל הפחות. באותה תקופה הומצא המנעול הרב־בריחי, שהפך לפופולרי, ובהמשך היו ניסיונות כושלים להתקין את המנעול הזה בדלתות פלדה.

אחרי שנים של ניסוי וטעייה, החברה פרצה כשהצליחה לשלב את דלת הפלדה בחיפוי עץ ומכרה אלפי דלתות בשנה. הפטנט של מנעול רב־בריחי נמכר בהמשך לחברת המנעולים השבדית, אחת הגדולות בעולם - "אסא אבלוי". עד 2008 החברה דעכה והגיעה לכדי כינוס נכסים.

דונרשטיין רכש אותה באותה עת והחל להשקיע בפיתוחה בחמש חטיבות; כשהיום היא מציעה מגוון פתרונות נעילה - דלתות חכמות לבתי חולים, דלתות תאי אסירים לבתי כלא, קירות מיגון, דלתות דקורטיביות ועוד. המפעל מייצר 1,000 דלתות ביממה, ובעוד שנתיים, כשהוא יעבור למפעל החדש המוקם באזור התעשייה באשקלון, הוא ייצר 2,300 דלתות ביממה - הרוב ללא מגע יד אדם.

סיור במפעל בימים אלה מעניין במיוחד, מכיוון שחלק מתהליכי הייצור מתקיימים במקביל - בידי אדם ובידי רובוטים. תהליכי ייצור אנושיים של 8 דקות מתבצעים לצד אותם תהליכים ממש המבוצעים ב־20 שניות בידי רובוט. חלק מהתהליכים כבר מיוצרים על ידי רובוטים בלבד וחלקם בידי אדם.

במהלך 11 שנה הושקעו במפעל 390 מיליוני שקלים, כ־25 מיליון מתוכם באמצעות רשות החדשנות. המפעל רשם כ־40 פטנטים ועסוק כל העת במעבר לייצור רובוטי ממוחשב. "אנחנו לא מפטרים עובדים", אומר דונרשטיין, שמעסיק לא פחות מ־1,130 עובדים, "אנחנו מעבירים אותם מייצור להפעלת רובוטים, וזה מאפשר לנו להעלות את שכרם ולהגדיל את התפוקה והפריון".

באחת המעבדות של המפעל באזור התעשייה הדרומי של אשקלון, מתוכננות מכונות הייצור החדשות. כל מכונה מחליפה תהליך ייצור אנושי. באחת המעבדות שוקדים מהנדסים על פיתוח המוצרים. אחד מהם: מנעול שניסיון לפרוץ אותו עם מפתח מאסטר נועל את המפתח המזויף ולא מאפשר להוציא אותו מהצילינדר, אך מאפשר לפתוח אותו מתוך הבית.

"כשאתה ממכן את כל התהליך, העלות היא רק עלות חומר הגלם, כל היתר זה רק ידע, וידע הוא היתרון היחסי שלנו", אומר דונרשטיין, שמתמודד בימים אלה לנשיאות התאחדות התעשיינים.

דונרשטיין ידוע בחרצובות לשונו - הוא רחוק מלהיות פוליטיקאי ומאמין שכמו שישראל מובילה בהיי־טק, היא יכולה להוביל בתעשייה. "מורי ורבי, סטף ורטהיימר, כתב על 'האיש שליד המכונה', אני רואה את זה כאיש מתוחכם, לצד הרובוט - זה היתרון היחסי שלנו. אני רוצה להביא להתאחדות התעשיינים את תעשיית ההיי־טק".

כלכלה מהסרטים

בשבוע שעבר כתב כאן אמנון לורד כי "כבר שנים לא זכור יבול כזה של סרטים בשנה אחת". הוא ציין את "ג'וקר", "האירי", "היו זמנים בהוליווד", "פורד נגד פרארי" ועוד. מזמן שמתי לב לכך שהקולנוע הוא בבואה נוספת של הכלכלה העולמית.

כשלורד כותב "כבר שנים", הוא כנראה מתכוון לקצת יותר מעשור, מאז משבר האשראי של 2008. בנקים בארה"ב אוהבים סרטים. יש בהם מרכיב מסוכן, אבל מדובר בהימור מחושב וכדאי. "ג'וקר", למשל, דרש מימון של 55 מיליון דולר, אבל הכניס כבר יותר ממיליארד דולר.

"האירי", של נטפליקס, דרש מימון הרבה יותר גדול, של 140 מיליון דולר, אבל גם הוא כיסה עצמו מספר פעמים. נטפליקס היא אחת הסינדרלות של הכלכלה החדשה, שהחלה כחברה להשכרת סרטי וידאו באמצעות הדואר וכיום מגלגלת יותר מ־12 מיליארד דולר. היא זינקה גם בתקופת משבר האשראי, כשהסדרות החלו לפרוח, כי הן דורשות מימון קטן יותר ולטווח קצר יותר - הרבה פחות מסוכן.