חשיבות גודל הגוש: ללמוד שיעור מנתניהו

לקראת הבחירות לכנסת ה־23 כבר ברור כי גודלה של המפלגה יהיה משני בחשיבותו לעומת הגוש שהיא עומדת בראשו. בנימין נתניהו, שכבר נבחר בעבר (2009) לראשות הממשלה למרות שעמד בראש המפלגה השנייה בגודלה, מבין זאת היטב, ולכן מאז שהחליט על הקדמת הבחירות לכנסת ה־21 התמקדו מאמציו במיזוג מפלגות הימין.

לקראת הבחירות האחרונות הצליח רה"מ לבנות גוש של 55 חברי כנסת, שכלל את מפלגות הימין והחרדים, ושילם מחיר יקר מאוד דוגמת מינויו של נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון, כדי להבטיח שהגוש לא יתפורר. אלא ש"בעלות הברית הטבעיות" אינן טבעיות כל כך, כיוון שהמכנה המשותף בין מפלגות ציוניות לאומניות לבין מפלגות חרדיות לא ציוניות אינו יכול להיות אידיאולוגי.

עמיר פרץ וניצן הורוביץ // צילום: ליאור מזרחי

מנגד, בצד הליברלי, המכנה המשותף בין כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי אינו נזקק למשאים ומתנים והוא כמעט מובן מאליו, ואילו הרשימה המשותפת, המורכבת ממפלגות המייצגות אידיאולוגיות שונות ואף סותרות, אינה מועמדת לחבור לימין. אבל לקראת הבחירות הקרובות, אין הגוש הליברלי מובטח.

הסקרים האחרונים הראו על נטייה להגדלת כחול לבן על חשבון שתי מפלגות השמאל הציוני, ואם לא יעברו אלו את אחוז החסימה, יאבדו סיכויי הגוש לזכות בבחירות. מבחינת גנץ, שביסס לאחרונה את מנהיגותו לאחר שלפיד ויתר על הרוטציה איתו בראשות הממשלה, זה עלול להיות עושר השמור לבעליו לרעתו. הוא חייב להיכנס בעובי הקורה, להיפגש עם עמיר פרץ ועם ניצן הורוביץ ולבחון את כל האופציות האפשריות כדי להקטין את הסיכון להצטמקות הגוש.

האופציה ההגיונית ביותר היא הקמת מערך בין מפלגות אלו. הפערים האידיאולוגיים ביניהן אינם מצדיקים את סיכון הגוש הליברלי. כל מפלגה תוכל לשמור על עצמאותה, ואם ירצו - יוכלו להתפלג בכל רגע שאחת מהן תעדיף זאת, אך לבחירות ירוצו במשותף, ואחריהן יקימו סיעה משותפת שתנסה לפעול יחד. הבעיה היא שבעוד המחנה הדמוקרטי מוכן למערך שכזה, דווקא העבודה־גשר מביעה לכך התנגדות, ופרץ אף שלל את האפשרות הזו השבוע.

השמועות אומרות כי פרץ מעדיף מערך בין מפלגתו ובין כחול לבן. הוא יביא איתו "נדוניה" שאינה נמצאת בספק, של רבבות בוחרי מפלגתו אשר רובם עשויים להצביע עבור השילוב הזה, ובמקביל - יפונה הצד השמאלי של המפה למחנה הדמוקרטי, ומפלגה זו תוכל לזכות באותם מצביעי העבודה ואולי בגורמים נוספים, שיעדיפו אמירה אידיאולוגית ברורה הרבה יותר. הבעיה היא רצונם של רבים מראשי כחול לבן לשמור על תדמיתם כמפלגת מרכז, ולכן יירתעו מהקמת מסגרת משותפת להם ולעבודה.

האופציה השלישית, המורכבת יותר והמומלצת פחות, אלא אם כן היא תנאי להליכה המשותפת, היא ללכת בדרכו של נתניהו. ערב הבחירות לכנסת ה־21 העלה רה"מ הצעה ל"איחוד הימין", בראשות הרב רפי פרץ, לחבור לעוצמה יהודית ובתמורה לכך - לשריין את מי שהיה אז סגן שר הביטחון, הרב אלי בן דהן, ברשימת הליכוד לכנסת, מתוך הבטחה לאפשר לו לפרוש מן הרשימה ולחבור ל"איחוד הימין" מייד לאחר הבחירות. שריון נציג העבודה ברשימת כחול לבן עשוי לשכנע את ראשי העבודה להסכים לחיבור עם המחנה הדמוקרטי.

יכול להיות שלגנץ יהיה קל יותר להציע לפרץ מהלך שכזה, מאשר להקים מטרייה משותפת למפלגתו ול"עבודה". מכל מקום, נדמה לי שעתיד הגוש חייב להעסיק עכשיו את מי שהומלץ על ידיו לראשות הממשלה.