"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כבר לא אוסף אקראי של פוליטיקאים

,עודכן

בסבב הבחירות השלישי הרבה יותר אנשים יסתמו את האף ויצביעו לכחול לבן, על אף ולמרות הכל. בסבב הראשון היו רבים שלא התרשמו במיוחד מבני גנץ, או לא ממש התלהבו מלפיד או לא הבינו את החיבור עם הנדל והאוזר, או סברו שהסרטון שספר הרוגים פלשתינים הוא פוגעני. או הכל יחד. בסבב הקרוב הבא עלינו לטובה, כל האנשים האלה כבר התרגלו. מבחינתם, כחול לבן היא כבר לא אוסף אקראי של אנשים שאין ביניהם קשר, אלא מפלגה ממוסדת לכל דבר, עם תפיסת עולם ועקרונות, הנטועה עמוק בתודעה הישראלית.

זה הסיפור הגדול של כחול לבן בכלל ובני גנץ בפרט: שמונה חודשים בפוליטיקה, ונדמה שהם והוא היו שם מאז ומעולם. שתי מערכות בחירות שבהן אין רפש שלא נשפך עליו ואין סיטואציה פוליטית שהוא לא עמד בה, ולפתע ההרגשה היא כאילו לגנץ יש ותק פוליטי של שנים. הוא והם הוטמעו במחשבה ובשיח. זו כבר לא מפלגת אווירה, אלא חלק אינטגרלי מהנוף.

זה לא היה קורה לעולם אילו כחול לבן וגנץ היו עוברים מסלול רגיל של אופוזיציה או קואליציה. היה לוקח להם שנים לייצר תדמית של מפלגה בעלת שורשים והיסטוריה. סביר להניח שהיו מתגלים בקיעים, שהיו חריקות של התחלה, שמהר מאוד היו מי שהיו מתחילים לבקר את העומד בראש או להרהר בכך שמגיע להם יותר. הבחירות השתיקו את הקולות האלה, וגם הביאו בסופו של דבר לכך שלפיד ויתר על הרוטציה. הן הובילו את המפלגה לשקט מוחלט, ואת גנץ להיות המנהיג הבלתי מעורער של הספינה ששטה לה על מי מנוחות.

וזה כוח. כוח גדול. בעיקר כשמנגד עומד מנהיג שגם נאשם בפלילים וגם נאלץ להיאבק על מקומו בתוך הבית. גנץ לא מאוים על ידי אף אחד מכחול לבן, יש לו חופש פעולה מלא וגיבוי. נתניהו הוא זה שצריך ליצור התרעת גוגל עם השם "גדעון סער", ולקבל כל יום הודעה על כך שעוד מישהו החליט לתמוך ביריבו. וכך יצא שכל סבב בחירות שנתניהו חשב שיחליש את גנץ - רק חיזק אותו. מאדם אפור, שנתפס כחסר כישורים פוליטיים, הוא הפך אט־אט ליריב שווה. ניבאו שיפסיד - והוא לא. טענו שיפרוש - והוא עדיין שם. העריכו שכחול לבן תתפרק - והיא מאוחדת מתמיד. צפו שהאגו והאינטרסים האישיים ינצחו את הרביעייה, והנה הרביעייה ניצחה, לפחות לעת עתה, את האגו.

גנץ הוא המתאגרף במשקל בינוני שהתייצב מול אלוף העולם במשקל כבד. כולם היו בטוחים שהוא ייפול בסיבוב הראשון, אבל הנה, הגענו כבר לסיבוב השלישי, ולא רק שהוא עומד על רגליו - אלא שהוא הרבה יותר יציב מהיריב שמולו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר