מה עובר על הימין

גלי ההדף ורעידות המשנה שהגיעו לאחר החלטת היועמ"ש להעמיד לדין את נתניהו, והתסבוכת הפוליטית שמסרבת להיפתר, מרעידים בשבועיים האחרונים את מחנה הימין.

במסגרת ויכוח פנים־מחנאי ייצרי וסוער שלא היה כמותו זה שנים, נכתבו מאמרים, צויצו ציוצים ונישאו נאומים שדרכם החליפו אנשי ימין מהלומות מילוליות, והפנו אצבעות מאשימות מסוגים שונים. התוכן הגלוי אמנם עסק בנתניהו, אך ברובד העמוק יותר הציף הפולמוס מחלוקות הרוחשות זמן רב מתחת לפני השטח, ושניתן לסכם בשאלה: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ימין?

אין מדובר בסוגיה תיאורטית, אלא בשאלה שהתשובה עליה עשויה להשפיע על המבנה הפוליטי של המחנה הלאומי כולו. בפינה אחת של זירת האגרוף עומדת הציונות הדתית, שהפכה שלא בצדק לשק החבטות המוכה ביותר בישראל. פעם הם מדיתים ופעם גונבים, פעם משיחיים ופעם מנשלים - ותמיד קיצוניים ומסוכנים. אלה הבלים; מדובר במגזר תורם ויצרני, הלוקח על עצמו אינספור משימות חברתיות. אך מנגד קשה להתכחש לעובדה כי ברמה הפוליטית והתודעתית, התרכזה הציונות הדתית בעיקר בהתיישבות, והתנתקה מציבורים רבים, שחלקם מעולם לא חצו את הקו הירוק. במאבק סביב חקירות נתניהו ישבו הסרוגים לרוב על הגדר.

בפינה הנגדית עומד הימין הליכודי, המכונה "ישראל השנייה". מדובר במסת המצביעים הגדולה במחנה, זו שספגה את התעמרות שלטון השמאל, את ההדרה והביזוי ארוכי השנים, והתקוממה נגדם. מדובר גם בקבוצה שהעלתה בקולותיה ושימרה את שלטון נתניהו והימין, וכעת חשה שהכוח שהשיגה בקלפי נגזל ממנה באמצעים פסולים, ובשעת צרתה, במקום להילחם בעוול, חבריה למחנה מפנים לה את גבם.

לצד הזירה עומדים החרדים האשכנזים, שתמיכתם בנתניהו - המכונה בהומור "האדמו"ר" - היא מוחלטת ועקבית. נאמנותם הפוליטית סייעה למנוע את עליית השמאל, אך מבחינה מדינית הם אינם אנשי ארץ ישראל, וגם מבחינה כלכלית הם תומכים בשימור מבנים סוציאליסטיים. כל זאת, בלי להזכיר את הכתם המוסרי של אי גיוס לצה"ל וסרבנות מוחלטת לפשרות בנושאים דתיים.

עד כה נדחה הקרב הבלתי נמנע בין הצדדים בזכות כוח הכבידה של נתניהו, ויכולתו לשמר את הקואליציה ולפשר בין הצדדים. אולם כעת, כששאלת שרידותו הפוליטית עומדת על הפרק, צצים במלוא כוחם הפערים. בינתיים סופג הימין תבוסה אחר תבוסה במערכה מול הפקידות והמשפטנים המשתוללים.

הימין מגיע לנקודת הכרעה דרמטית כשהוא מפוצל ומפולג. המרחק בין בני ברק לעופרה ובין גוש עציון לבאר שבע מעולם לא היה גדול כל כך. האם בסיום כהונת נתניהו, מחר או בעוד שנתיים, יישאר רוב בגוש הימין לסיפוח? האם תהיה חזית ימנית אחידה בסוגיית שינוי הסטטוס הקוו או הפטור מגיוס? האם ניתן להגיע להסכמות פנים־מחנאיות בנושאים כלכליים?

עוד מוקדם לדעת, אך הסימנים אינם מבשרים לימין טובות. לא מן הנמנע ששירת הברבור של נתניהו תהיה גם אקורד הסיום למה שהורגלנו לקרוא לו עד היום ימין.