סגנונו ודפוס התבטאויותיו של הנשיא דונלד טראמפ מעולם לא התאפיינו בניואנסים דקים ועדינים, או בקיומו של רובד סמוי, המצריך תחכום כדי לפענח אותו ולחשוף את צפונותיו. נהפוך הוא, מסריו חדים, נחרצים וחד־משמעיים, ולעיתים גם בוטים.
כך אירע גם שלשום בפלורידה, כאשר הנשיא ה־45 נשא דברים בכנס השנתי של ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית. היה זה המקבץ המקיף ביותר של עמדות וקווי מדיניות פרו־ישראליים שהציג טראמפ מאז כניסתו לבית הלבן, שהעניק ביטוי מזוקק וצלול לעוצמתם ולחוסנם של "היחסים המיוחדים" בתודעתו. זאת, בזיקה לכל המכלולים הרלוונטיים.
משמעותו של המסר שהועבר היתה שזורה כחוט השני לכל אורכו של הנאום, שגולת הכותרת שלו היתה בהכרזתו שלפיה לא היה לישראל חבר טוב ממנו במשרד הסגלגל מאז ומעולם. המדובר בנאום שקהל היעד העיקרי שלו לא היה הציבור בישראל, אלא "הקול היהודי" בארה"ב, שזה תשעה עשורים כמעט מעניק את חלק הארי של קולותיו למתמודדים דמוקרטים על המשרה הנחשקת בתבל.
כך קרה שאפילו הנשיא אובאמה, שעמדותיו כלפי ישראל היו מלכתחילה לעומתיות, במיוחד במישור הפלשתיני, זכה בלא פחות מ־69 אחוזים של הקול היהודי בבחירות 2012, שבהן קיבל מנדט מחודש אל מול מועמד רפובליקני אוהד הרבה יותר בגישתו כלפי ישראל בדמותו של מיט רומני.
לפיכך, במערכת הבחירות הנוכחית, העשויה להיות צמודה, חותר הבית הלבן להרחיב במידה ניכרת בסיס זה של תמיכה, ואולי אפילו לשחזר את הצלחתו ההיסטורית של רונלד רייגן, שב־1980 השיג לא פחות מ־39 אחוזים מ"הקול היהודי" בדרכו לניצחון על הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שנקלע לעימותים חריפים עם ראש הממשלה מנחם בגין במרחב הפלשתיני.
כדי להשיג יעד זה נועד "נאום פלורידה" לשבור את מסורת העבר על ידי מיקומה של המפלגה הדמוקרטית כולה בשולי הקונצנזוס החברתי הרחב בכל הקשור לגישתה כלפי ישראל.
זיהויו ומיתוגו של המחנה הדמוקרטי כישות רדיקלית, העוינת במהותה את ישראל (הכוללת גם את יריביו הפוטנציאליים למרוץ), כוון, אם כן, להרחיק את המפלגה מן המרחב המוגן, הקיים בשיח הציבורי האמריקני בכל הקשור לקווי המתאר הבסיסיים של השותפות האמריקנית־ישראלית. זאת, תוך האשמתם של תומכיה היהודים ככאלה "שאינם אוהבים את ישראל".
לית מאן דפליג שהצלחתם של ברני סנדרס או של אליזבת' וורן, שעמדתם כלפי ישראל רוויה בביקורת נוקבת, לזכות בכרטיס המינוי הנכסף של מפלגתם, תסייע רבות לטראמפ, ולא רק על רקע זה. השאלה היא האם אסטרטגיה זו של דה־לגיטימציה תהיה אפקטיבית גם באותה מידה כלפי היעד העיקרי של מתקפתו ומי שעדיין מצטייר כיריבו המסוכן ביותר, ג'ו ביידן? ימים יגידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו