המחלוקת התחבורתית אינה הלכתית אלא תרבותית, וביטוי לזהות יהודית ואנושית • שמירת השבת מאלצת גם את החילוני לארגן קצת אחרת את חייו, את יומו ואת תנועתו ביום המנוחה
מהי המנורה? אורה נובע מן השאר מהיות עַם ישראל "אור לגויים". ומהו "אור לגויים"? זוהי למעשה אחת הסוגיות המורכבות בתולדות המחשבה היהודית לדורותיה, מהרב סעדיה גאון, ריה"ל ורמב"ם, דרך שפינוזה, רמח"ל, מנדלסון ורוזנצווייג ועד הרב קוק, ליבוביץ', לוינס ועוד. רעיון בחירת עם ישראל והיותו עם סגולה ועליון על כל הגויים היה ציין דרך פילוסופי מאתגר מאז ומעולם.
מעמדו הנבחר של העם היהודי הוא אישור סמלי לא רק לאהבת האל אלא לאהבת האנושות, שחותמה חמלה וחסד. נבחרוּת מהותה אחרוּת ואחריות, ודאי לא יוהרה או התנוונות. ונבחרות זו היא בגדר מטרה, ייעוד שיש לחתור כל העת למימושו ולא מתנה גמורה.
חלק מייעוד זה של ייחוד כרוך בקבלת העול המופלא של יום השבת.
אני אדם חופשי, יהודי, התרבות שלי יהודית־עברית־ישראלית.
יום בשבוע עם קצת פחות זיהום ציבורי, עשן, עמל והמולה. תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב // צילום: קוקו
לא ניתן להתכחש לעובדה כי שמירה על ייחוד השבת, יש בה משום הגבלת החירות, וכי כמובן שמירת השבת אינה יכולה להיות כרוכה בכפיית השבת, ברמיסה ובדריסה. המציאות הקיימת במאה ה־21 ואופייה של ישראל כמדינה מודרנית מייצרים דווקא "פעילות של שבת": בילוי, תרבות, הסעדה וכדומה. חוף הים שלנו, כמו גם אוצרות הטבע, ממילא חופשיים עשרים־וארבע־שבע. והרחוב משקף כבר היום ביטול שבת בהיקפים מתרחבים.
האומנם שמירת השבת והגבלת הנסיעה בה מנוגדות לחוק היסוד של חופש התנועה, העיסוק והקניין? ייתכן, אך איני בטוחה כלל כי זכויות חשובות אלה פירושן קיומן שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה. שהרי אם כך ממילא יהפכו מזכות לחיוב.
ממד על־היסטורי
אכן, שמירת יום השבת מאלצת גם את האדם החילוני לארגן קצת אחרת את חייו ולנהל מעט שונה את יומו ותנועתו בשבת. אבל לעניות דעתי, הפסדו בגין טורח זה קטן עשרות מונים משכרו. ההגבלה היא הקלה, דווקא בעת הזו המודרנית החזירית, הגבול הוא חירות. בוודאי יותר מאשר נעוצה חירות האדם ביכולת התנועה הפיזית שלו, הרי היא נעוצה בתנועת תודעתו החירותנית.
בתוך ההתחזרות הדורית, שצורכת טקסטיל פי עשרה ממה שאמורה, שאוכלת פי שניים מצורכי מחייתה, שמחרבת ערים וימים בהפיכתם לפסולת ייצור, שסמלילי החירות (והעבדות) שלה: הסְווּש, הצדף והקשת (נייקי, שֶל, מקדונלדס) - בתוך נהרות ההתחזרות, השבת היא יוּבל של שקט. היא המסתורין של האור.
המחלוקת התחבורתית אינה הלכתית אפוא אלא היא תרבותית; והיא ביטוי לזהות יהודית ואנושית, לאו דווקא לזהות דתית. השבת היא לא הכרתית אלא מיסטית. ואורהּ הוא הפִּרצה בתנועה הרגילה, הסוחפת לכל מה שנכסף בחיים.
האם בצד הבלאק־פריידיי, הסייבר־מנדיי והמיטלס־מנדיי, אין מקום גם לבאס־לס־סאטרדיי?! האם לא ראוי שיהיה לנו יום בשבוע עם קצת פחות זיהום ציבורי, עשן, עמל והמולה. הלוא מי מאיתנו שחווה יום שישי סטנדרטי בחו"ל לא ערג לרגע לאותה תחושה מופלאה, לאותו טון של דממה המונית, זמנית, לאותו טונוס של קדושה. התרוממות נפשית שכוחה דווקא בפרהסיה, ובכך שאינה רק אישית.
היסוד המוסד של השבת כיום מנוחה שבועי אומץ על ידי כלל עמי העולם עוד בימי קדם, והשפיע על דוקטרינות סוציאליסטיות שונות לאורך הדורות. יום השבת הוא־הוא היכולת להתחבר עם אַדְנֵי החירות. כל אחד ושבתו הוא. אבל שבת של הזרה מהשגרה. לעצור, לשאול. להבדיל בין קודש לחול.
נצחיות השבת מאז ומעולם חילצה אותנו ממכבש הזמניות. האופנות באות ומתחלפות, המסעדות קמות ונסגרות, אבל לשבת יש את אותו ממד על־היסטורי של הדבר המתמשך, של אורח חיים חוזר באמצעות רכיב הבריאה והגלגול שבה.
העונג הוא בהוויה
לא בכדִי מהדהד משפטו של אשר גינצברג (אחד העם), בסמנו את השבת כדבר מיתי: "יותר משישראל שמרו על השבת שמרה השבת אותם. היא שהחזירה להם את נשמתם וחידשה את חיי רוחם..." (על פרשת דרכים, מאמר נא). אין זו רק נצחיות השבת עצמה אלא נצחיות העם, ואין זו נצחיותו ככוח פיזי, הגם שהשבת נסכה בעם את העוז לשאת בתלאות קיומו, אלא נצחיותו ככוח מוסרי ורוחני.
האם באמת מבקשים היהודים להיות רק ניהיליסטים? מיני־ברלין במזרח התיכון? חלום הנורמליזציה "ככל הגויים", מדינה אירופית, "נאורה", אינו מחייב בהכרח להתערטל מהייחודי לאומה. הלוא באופן פרדוקסלי, ממילא מדבר זה האחד לא נצליח להתערטל לעולם, מגורלנו היהודי.
אכן, עד היום דורי־דורות הסתדרנו בלי אוטובוסים בשבת, ומאידך גם הסתדרנו עם סוס ועגלה; אבל אם כבר מהלך בַּנושא, והצורך להידמות לכלל הערים המתוקנות - נדמה בעיניי כי איגום המשאבים לטובת נייט־באס (אוטובוסים בלילות) הוא מחשבה טובה. בני הנוער הלוא ממילא לא חוזרים הביתה בשעת סיום התחבורה, לעיתים לא יוצאים כלל את הבית לפני חצות. נהגים מסטולים ושיכורים, נערות במשעולי שדות על טרקטורונים או טיסה זוגית על קורקינטים מאולתרים בשמי הכבישים המהירים - הנה דרך נאה לשמור על השבת ולשמור על החיים.
כשאמרתי לחבריי שעניין התחבורה הציבורית בשבת טורד את מנוחתי, תרתי משמע, היסו אותי, עזבי, זה רק מיניבוס קטן פעם בחצי שעה. אבל מה לעשות ואני הונגרייה, מחוברת בשורשיי לשיטת הסָלָאמִי, שהיא כידוע השיטה היעילה ביותר לשינוי (שהיתה יעילה בתהליך הקומוניזציה והסובייטיזציה ומכאן זכתה לשמה) והיא לאו־דווקא בום־טראח דוחפת לך את כל הנקניק חזיר בבת אחת, אלא מאכילה אותך בפרוסות דקות מדודות, נספח, נספח. והרי לא חלף שבוע, אל המיזם תצטרפנה בקרוב ערים חדשות, יתווספו קווים במרחבים, וכבר תופחים המיניבוסים לכדי אוטובוסים נופחים, וה"פעם־בחצי־שעה" תזדחל לתדירות שגרה.
במקורות התיאולוגיים והתרבותיים ארוגה השבת כאישה נחשקת, היא הברוכה, המלכה, הכלה, ספירת מלכות, המתנה. היא חמדת־הימים: אותה פרצת אור הטובעת במיסטי, התובעת התעלות אקסטטית, החמדה שתפסה בגאונותה דליה רביקוביץ' באחד מפיוטי השבת המודרניים היפים: "שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ / וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת / וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִבְלֹעַ / וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ / וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד / אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ..." ("חֶמְדָּה") . הנֵה ממוקם העונג האולטימטיבי בהוויה שכולה שבת, וההתרחשות הפלאית האוניברסלית צפוּנה במרחב הזמן היהודי.
גילוי נאות: רשימה זו, אות אחר אות, נכתבה בשבת מתוך עונג שבת צרוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו