הזמן הנכון מול איראן

בסוף השבוע שעבר הצהיר שר הביטחון נפתלי בנט על כוונתו ליזום פעולות צבאיות שירחיקו את איראן מגבול ישראל. לתפיסתו, ישראל שגתה כאשר צמצמה משמעותית בחודשים האחרונים את היקף הפעילות נגד איראן, ולנוכח המצב הפנימי הסוער בארץ האייתוללות, התהוותה כעת שעת כושר לפעול לסילוק הנוכחות האיראנית מסוריה. מחד, הצהרתו של בנט יומרנית, וחשוב להעמיד דברים על דיוקם: ההנחה כי בידי ישראל היכולת לגרום לאיראן לוותר כליל על שאיפותיה ונכסיה בסוריה - מופרזת. הדרך לסילוק איראן מסוריה עוברת בקרמלין, וקשה להעלות על הדעת שישראל תבחר להתחכך ישירות עם רוסיה. כמו כן, במאי 2018 נחתם הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין טהרן לדמשק, לפיו איראן תשקם את הצבא הסורי שספג מכה קשה במהלך מלחמת האזרחים הממושכת, וסוריה, מצידה, הכריזה לאחרונה כי תעניק עדיפות לאיראן בתהליך שיקומה הכלכלי. לאור כך, ברי כי אין ביכולתה של ישראל להסיג את איראן מסוריה, ומתוך ההבנה הזו יש להגדיר מטרות מוגבלות ובנות השגה באזור ובאמצעים מוגבלים. 

מאידך, אין משמעות הדבר כי יש להמשיך במדיניות ה"שב ואל תעשה" שננקטת כלפי איראן מאז משבר הפלת המטוס הרוסי בספטמבר 2018, כאשר יוצאת מכלל זה היא התגובה הישראלית החריגה בהיקפה לשיגור ארבע הרקטות על ידי כוח קודס לפני כשבועיים. שעון החול מול איראן הולך ואוזל, ובמקביל, תוקפנותה גוברת: מעבר להתבססותה הצבאית והכלכלית בסוריה, יש לציין את חידוש העשרת האורניום במתקן הגרעיני בפורדו, תמיכתה הענפה בארגוני הטרור ברצועה, ומעורבותה בפרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה. למול כך, ניכר כי ההרתעה הישראלית הולכת ונשחקת. יש אפוא לחתור להאטת התעצמותה של איראן ככל האפשר באמצעות חידוש התקיפות הכירורגיות על נכסיה הצבאיים בסוריה, שאמנם לא יביאו למיגור הנוכחות האיראנית במדינה, אך יהיה בהן כדי לעכבה. 

אמנם, במסגרת מבצע "בית הקלפים" בתחילת מאי 2018 ספגו תשתיותיה הצבאיות של איראן בסוריה מכה קשה, אך מאז היא עמלה על שיקומן, ומשום כך כדאי לנצל את ההזדמנות ולהכות בה שוב, כשהעיתוי למכת תגמול מצידה אינו נוח עבורה, וסביר להניח שהיא תעדיף לספוג את הנזק. סביר כי חידוש התקיפות בסוריה לא יעבור בשתיקה מצד הרוסים, אולם ההערכות על אודות עוצמת תגובתם הצפויה הן מוגזמות, זאת במידה שסוללות הנ"מ S-400 מתוצרתה לא יינזקו וכל עוד לא תישקף סכנה ליציבותו של משטר אסד. 

יש לנצל גם את העובדה שממשל טראמפ הוא שותף אידיאלי למדיניות נחרצת כלפי איראן, ולראיה - העיצומים הכלכליים שהוטלו על טהרן בעידן טראמפ הם החריפים ביותר שידעה המדינה. לא מן הנמנע שלאחר בחירות 2020 יהיה קשה הרבה יותר להשיג גיבוי אמריקני לפעולה, ועל זה - בין היתר - האיראנים בונים.

דומה כי בשנים האחרונות, מטעמי לגיטימציה פנימית ובינלאומית, הביטוי "מכת מנע" הפך למונח שהס מלהזכירו. יש לזכור את השלכותיה של מדיניות "הרקטות יחלידו", שננקטה בשנות ההכלה שקדמו למלחמת לבנון השנייה ואפשרה את הפגנת היכולת הרקטית של חיזבאללה לטווח הקצר, שנשמרה עד יומה האחרון של מלחמה. ואם כבר מזכירים את לבנון, באותה נשימה ראוי לשקול כעת גם תקיפה אווירית רחבה על המפעלים בלבנון שבהם מתבצע פרויקט דיוק הטילים, בדיוק מאותו הטעם. 

חרף המחיר שעלול להיגבות מישראל על הובלת מהלכים כאלה בלבנון ובסוריה, עדיף לשלם אותו עכשיו, שכן מחיר ההבלגה רק הולך וגדל. חרף ההסתייגות מאופן הצגת כוונותיו של בנט כלפי איראן, והספק בהערכת יכולתו להוציאה לפועל בתקופת ממשלת מעבר, הקשחת המדיניות כלפי איראן נדרשת - ויפה שעה אחת קודם, שכן חלון ההזדמנויות לעשות כן הולך ונסגר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו