סערה בסהרה

המיעוט ה"סהראווי" מתנגד לשליטת מרוקו עליו, אבל לפעמים כדאי לבדוק את העובדות לפני שמתייצבים לצד "החלש" • נראה כי הניסיון לחתור ל"צדק מוחלט" עבור כל העמים הוא מסוכן

להצהרה הדרמטית שהכריז השבוע (שני) מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, שלפיה ההתנחלויות אינן מהוות הפרה כלשהי של החוק הבינלאומי, נלוו כמה הבהרות. אחת מהן היא שאין להחלטה הזו השלכות משפטיות על מקומות אחרים בעולם.

ובכן, לא מזמן שאלתי רוכב אופנוע מדוע הוא נכנס ב"אין כניסה" ונוסע בניגוד לכיוון התנועה. הוא ענה בחיוך ש"כתוב בכניסה לרחוב שאין מעבר לרחוב ז'בוטינסקי", ומכאן הוא הבין שיש. אם לא היה מעבר, לא היה צריך לכתוב שאין וברור שבכיתוב הזה התכוונו לומר ש"אסור לעבור" ולא ש"אין מעבר". באופן דומה, ייתכן מאוד שבמקומות נוספים בעולם ישאבו עידוד מההחלטה הזו, כפי שאחרים יתאכזבו ממנה. 

גם מתנגדיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מכנים את התקופה הזו "עידן טראמפ". ברור שהוא משנה סדרי עולם, מנסה דרך אחרת אחרי עשורים שהדרכים הקודמות כשלו. אחרי עידן שבו החזקים היו בהכרח הצודקים, פשתה גישה "נאורה" שלפיה החזקים בהכרח טועים; כעת טראמפ מוביל גישה שלפיה אין שום קשר בין מידת החוזק, או החולשה, לבין צדק. 

רתיחה בינלאומית

אחד "המקומות האחרים בעולם", שסביר להניח שההצהרה השבוע כיוונה אליהם, הוא הסכסוך הטריטוריאלי בסהרה המערבית, שלמעשה נשלט בידי מרוקו, אך מיעוט של מספר רבבות מתושביה תובע ריבונות על השטח העצום הזה. עוד קודם ההכרזה הזו סיפר לי גורם בבריסל על התקופה הסוערת שבה נמצא הפרלמנט האירופי, שבקרוב ירכיב את הוועדות החדשות, בהמשך לבחירות שהתקיימו שם במאי השנה.

זוהי תקופה של שיא הלחצים הבינלאומיים, בניסיון להשפיע על הרכב הוועדות ולחפש תומכים בקרב נציגי המדינות. אחת השדולות הפעילות שם בימים אלה היא זו של ה"פוליסריו", המייצגים את ה"סחראווים", כ־65,000 תושבי הסהרה המתנגדים לשליטת מרוקו בסהרה המערבית. מרוקו תפסה את מקומה של ספרד, שיצאה ממנה ב־1975 והותירה את שטח המריבה בין מאוריטניה, אלג'יריה ומרוקו. מאוריטניה זנחה את העניין ולמעשה גם אלג'יריה, אך זו השאירה "רגל בדלת", בדמות אותם רבבות תושבים שהיא חימשה ומלבה נגד מרוקו. שטח המריבה הזה גדול פי 10 משטחה של מדינת ישראל, והוא מהווה כמחצית משטחה של מרוקו - המדינה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם.

היא גם המדינה שבפועל דואגת לתושבי המקום, ונלחמת בשבילו, כולל הקמת גבול פיזי יקר, אך הגופים הרשמיים בעולם ממאנים להכיר בו כשטחה. באופן מגוחך, המיעוט הזניח לחלוטין המיוצג על ידי גוף המכונה - הפוליסר, תובע ריבונות על האזור, למרות שאין לו יכולת לחיות חיים ריבוניים באותם מדבריות. 

מרוקו מנהלת כלכלה ליברלית למדי. לאחרונה היא דורגה במקום ה־60 במדד "קלות עשיית העסקים" של הבנק העולמי. ישראל מדורגת במקום ה־49 בדירוג הזה. במידה רבה הדירוג הזה מלמד על הליברליות במדינה בכלל. מובן שלו היה מדובר במדינה אפריקנית אחרת, לא ליברלית, היא היתה מגיבה בצורה אלימה כלפי המיעוט הזה ומחסלת אותו.

ה"פוליסריו" מונהג על ידי קבוצה שלא נבחרה ולא מקיימת בחירות. אלג'יריה גדולה בשטחה פי 5 ממרוקו ורק ב־20% במספר תושביה, כך שעניינה בסהרה נוגע בעיקר לדרכי גישה לאוקיינוס האטלנטי - החשובות לה כיצואנית ענק של גז טבעי ונפט.

האו"ם לוחץ עליה ועל מרוקו להגיע להבנות בעניין, ומרוקו ידועה במדיניות סובלנית ומוכנה להידברות. גם אלג'יריה פתוחה לאפיק הזה, אחרי שלפני כמה עשורים, ההתגוששויות הצבאיות, באמצעות ארגוני הגרילה של הפוליסרים, לא השיגו דבר. לכן ההתערבות האירופית כעת לא מזרזת את תהליך ההידברות הזה - נהפוך הוא, היא מעצימה את התחושה של הקיצוניים, שלפיה הם עשויים להשיג הישגים דיפלומטיים טובים יותר, או לפחות לשפר את עמדת המיקוח בהסכם בין המדינות הריבוניות. 

אולם, כאמור, לפי התפיסה הריאקציונרית, החלש הוא בהכרח הצודק, ולכן הפוליסרים זוכים לתמיכת אותם נציגים בפרלמנט האירופי שתומכים, כצפוי, גם בצד הפלשתיני בסכסוך שלנו. בשבוע שעבר "בית הדין הגבוה לצדק" של האיחוד האירופי פסק שחלה חובה לסמן מוצרים מההתנחלויות ככאלה, זאת לאחר שיקב פסגות כמעט זכה במשפט בצרפת שבו טען לזכותו לסמן את תוצרתו כישראלית.

אלא שפסק הדין שהתקבל הוכפף להחלטת הבג"ץ האירופי, שכאמור דחה את האפשרות. פסגות מייצא כ־280,000 בקבוקים בשנה מתוך ה־400,000 שהוא מייצר, ולכן התביעה הזו היתה חשובה לו. האירופאים מדגישים שאין חובה בעיקרון לציין את ארץ הייצור בכלל, אך אם מציינים אותה אי אפשר לכלול את ההתנחלויות בישראל. למעשה מדובר בטיעון מיתמם, כי סימון ארץ המקור הוא כן חובה לפי תקנים אחרים, דוגמת תקני בריאות ומכסים. 

תושבים אומללים, חסרי זהות

המדיניות המניפולטיבית הזו הובילה גם לקבלת החלטה של "סימון מוצרים" מהסהרה, למרות שבמקרה זה כמעט שאין לכך משמעות מעשית. התוצר המקומי הגולמי של כל מאות אלפי התושבים בשטח הזה אינו מגיע למיליארד דולר, כשמחציתו שירותים שלא ניתן לסימון. המקור השני בחשיבותו הכלכלית הוא הדיג, ולאחרונה מרוקו הגיעה להסכם עם האיחוד שלפיו הדיג מהאזור ייחשב "תוצרת מרוקו" ולכן ממילא לא יסומן.

הדינמיקה הזו ממחישה את הדיאלקטיקה הדיפלומטית הסבוכה - הלחץ של הפוליסר הביא להחלטה פוגענית במרוקו, אך באופן מעשי היא חסרת חשיבות. אך כפי שאנחנו מכירים מקרוב - הקרב הוא בעיקר על התודעה, על גבם של תושבים שיש אינטרס ברור שהם יישארו אומללים וחסרי זהות.

למרוקו אין שום עניין לשמר את הסכסוך הזה, היא יכולה להכיל אותם בקלות והם יעשו זאת אם וכאשר יבינו שאין להם ברירה אחרת. "ברירה" זו היא הפרנסה המיידית שהם מקבלים מהמימון האלג'ירי, אך ברור שאין לקומץ תושבי המדבר הזה זכות אמיתית או סיכוי להקים מדינה עצמאית, או אפילו אוטונומיה, שלא תהיה בחסות אחת משתי המדינות החזקות באפריקה. 

אין דבר שיכול להרתיע יותר מ"הצדק המוחלט" - התפיסה האוטופיסטית שמשפיעה מאוד בכל פרלמנט בעולם. לפי אותה תפיסה יש לאפשר לכל מיעוט ביטוי לאומי, בלי כל קשר למניעיו, להיסטוריה שלו ואפילו לא להיתכנות מימוש מאווייו.

הרי אין "עם סחראווי", או "סהראווי", אין קבוצה של גולים משם שמחכים לעצמאות ריבונית שכזו, אין היתכנות לקיום ריבוני של אותה קבוצה, ולכן הניסיון לחתור ל"צדק מוחלט" הוא ניסיון נואל ומסוכן. זניחת הרעיון הרדיקלי הזה היא למעשה דרכו של ממשל טראמפ, שאומר שהסכסוכים האלה הם לא עניינו, או כפי שאמרה "הדוכסית" ב"עליסה בארץ הפלאות" - "אם כל אחד היה מתעסק בענייניו, העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו