לוותר על הכיבוד

הארגונים היהודיים בארה"ב היו צריכים לברך על הצהרת פומפאו, אבל הסתפקו בתגובות צוננות • הלקח: במקום להרעיף אהבה על איפא"ק ודומיו, כדאי להתקרב למי שתומכים בנו ללא סייגים

הצהרת מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו ביום שני היתה צנועה למדי. שני דברים בלבד אמר: היישובים הישראליים ביו"ש אינם בלתי חוקיים במהותם; וההתנגדות להם פוגעת במאמצי השלום. 

אמנם הפלשתינים גינו כצפוי את דבריו, אבל דווקא הם לא היו המתנגדים הגדולים ביותר. תואר זה שמור דווקא לאירופאים מצד אחד, ולדמוקרטים מצד אחר. 

האירופאים כעסו במיוחד על אמירתו הראשונה של פומפאו - שההתיישבות הישראלית ביו"ש אינה בלתי חוקית במהותה. זאת משום שבריסל מבססת את המערכה שלה נגד ישראל על הטיעון השקרי שההתיישבות אכן מנוגדת לחוק.

הדמוקרטים זעמו דווקא על הקביעה השנייה של מזכיר המדינה - שהיישובים הישראליים ביו"ש לא פוגעים בשלום. כמעט כל המועמדים הדמוקרטים גינו את דבריו, ולא בכדי. מורשת ממשל אובאמה למפלגה היא עוינות לישראל, המעוגנת בתירוץ נבוב שההתיישבות ביו"ש כביכול מרחיקה את השלום. 

הצהרת פומפאו נועדה לאוזני המערב יותר מאשר לאוזני ההנהגה בישראל. בתים ברמת אלקנה // צילום: יוסי זליגר

האמת היא שדברי פומפאו משניים בחשיבותם מבחינת ישראל. אם מחר נחיל ריבונות ביו"ש ונפתח ביוזמה לבנות מיליון יחידות דיור, זה יהיה עניין ישראלי פנימי. פומפאו עשוי לתמוך, ועשוי להתנגד. אבל הזעם של האירופאים מחד גיסא, ושל הדמוקרטים מאידך גיסא, מראה מי היו הנמענים העיקריים של הצהרתו: לא ישראל, אלא המערב. 

קול דממה דקה

עבור אירופה, כמו גם עבור השמאל באמריקה, המונח "התנחלות" לא מתאר נקודה על המפה; מדובר במילת קסם שפותחת את תיבת הפנדורה של האנטישמיות. אמרת התנחלות? אמרת "ציונות היא גזענות", אמרת "ישראל מדינת אפרטהייד", אמרת BDS.

דברי פומפאו ריסקו את התירוצים הניטרליים כביכול שמשמשים גורמים עוינים לישראל כדי להצדיק את עוינותם. יותר לא יוכלו לטעון שאינם אנטי־ישראליים ולהסתתר מאחורי דאגה מזויפת לחוק הבינלאומי - שהרי ישראל, כך לפי מזכיר המדינה, לא מפירה אותו. הם גם לא יוכלו להסתתר מאחורי הדאגה לשלום, שכן היישובים ביו"ש, כך קבע הממשל בארה"ב, אינם מכשילים אותו.

לנוכח זאת, היה אפשר לצפות שעיקר התמיכה לדברי פומפאו יגיע ממי שנפגעים מהניחוח האנטישמי בשיח נגד ההתנחלויות, קרי - שנפגעי תנועת ה־BDS, שהם בראש ובראשונה יהודים אמריקנים, יברכו בהתלהבות על דברי מזכיר המדינה.

אבל לא כך קרה. תגובות הארגונים היהודיים באמריקה נחלקו לשלוש קבוצות: בקבוצה הראשונה נמצאים הארגונים הפוסט־ציוניים, דוגמת ג'יי סטריט והתנועה הרפורמית. אלו גינו את הצהרת פומפאו. הרפורמים אף דרשו מהנשיא טראמפ לבטל אותה.

מנגד היו הארגונים הציוניים, בהובלת ארגון ציוני אמריקה (ZOA), ההתאחדות האורתודוקסית (OU), המועצה הישראלית־אמריקנית (IAC) וכמה ארגונים קטנים יותר. אלו הריעו כמתבקש לפומפאו ולממשל והודו להם, ואליהם הצטרפו גם הנוצרים הפרו־ישראלים.

נשאר רק המרכז. באמצע המרחב היהודי־אמריקני נמצאים כל הארגונים הגדולים שנחשבים מיינסטרים, לרבות הליגה נגד השמצה (ADL), הוועד היהודי־אמריקני (AJC), ועידת הנשיאים, ארגון הפדרציות ואיפא"ק. התגובות של הארגונים הללו היו מאכזבות, בלשון המעטה. כולם התעלמו מהאמירה שההתיישבות אינה מכשול לשלום. ה־ADL הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית; ה־AJC תמך בהקפאת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים; שניהם תמכו בחזרה למו"מ בין ישראל והפלשתינים. איש מהם לא הודה לפומפאו על התמיכה במאבק נגד תנועת החרם. 

תגובת איפא"ק היתה בעייתית אף יותר. השדולה הגדולה הסתפקה בציוץ בטוויטר, שבו ציינה כי אינה נוקטת עמדה לגבי ההתנחלויות. ההודעה המשיכה בקריאה לחידוש המו"מ ולהסרת החרם הפלשתיני על אנשי הממשל. בשדולה אפילו לא טרחו להזכיר את שמו של פומפאו, כך שהציוץ נראה מנותק מכל הקשר. בוועידת הנשיאים סירבו להוציא תגובה, וגם ארגון הפדרציות לא אמר דבר. 

למה לטרוח?

איך אפשר להבין את ההתנהלות התמוהה הזו של הארגונים היהודיים הגדולים והעשירים ביותר בארה"ב? נספק שני הסברים.

ראשית, מכיוון שרוב היהודים בארה"ב - בדגש על המנהיגים היהודים - שייכים למפלגה הדמוקרטית, הם כבר החליטו שהעוינות הגוברת של מפלגתם כלפי ישראל לא תגרום להם לעזוב אותה. נדמה שהם בעיקר מפחדים שהמפלגה תקיא אותם מקרבה, ולכן אינם מוכנים להתבטא באופן שיכעיס אותה. מסיבה זו הם לא הודו לממשל טראמפ על כך שפומפאו השמיט את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי - והשקרי - של מפלגתם נגד ישראל, שלפיו היישובים ביו"ש פוגעים בסיכוי לשלום. 

הסיבה השנייה להתנהגות המשונה נובעת מזו הראשונה. ההחלטה של הדמוקרטים להישאר במפלגתם טומנת בחובה צורך לוותר על מאבק למען אינטרסים קהילתיים, כולל תמיכה בישראל ומאבק נגד האנטישמיות בקרב השמאל האמריקני. ההצהרה של פומפאו מועילה רק לאלה שרוצים להיאבק למען ישראל ונגד תנועת החרם. מי שאינם מעוניינים במאבק, נחשפים לנוכח ההצהרה בחולשתם.

מבחינת ישראל - ולנוכח התמיכה הגורפת כאן בדברי מזכיר המדינה, מרה"מ נתניהו ועד יו"ר כחול לבן בני גנץ - המשמעות היא אחת. עד לעלייתו של ברק אובאמה לראשות המפלגה הדמוקרטית, הארגונים הגדולים באמריקה היו מתיישרים לצד הקונצנזוס הישראלי. כעת הם מתיישרים נגדו, ובעד הדמוקרטים העוינים. עד כה, ממשלות ישראל לדורותיהן יצאו מגדרן כדי לכבד את הארגונים הגדולים. ראש הממשלה ושרים בכירים תמיד עשו מאמצים, למשל, להגיע לוועידת איפא"ק; הגיע הזמן להפסיק לטרוח. 

במקום להרעיף מחמאות ותשומת לב ואהבה על הארגונים הללו, שאינם מוכנים עוד להגן על ישראל ועל האינטרסים של הקהילה שלהם עצמם, צריכה ישראל למקד את פעילותה בארגונים שתומכים בה באופן משמעותי ודואגים לזכויות היהודים בארה"ב. את הארגונים הקטנים אפשר להגדיל, את הארגונים הגדולים אפשר לחזק, ובנוצרים תומכי ישראל צריך לתמוך ברוחב לב. עדיף שראש הממשלה יוותר על ועידת איפא"ק ויישא נאום בוועידת הנוצרים המאוחדים למען ישראל (CUFI).

קשה להיפרד ממדיניות ארוכת שנים. אבל הנה, התגובות הצוננות של יהודי ארה"ב לדברי פומפאו מראות שלהם עצמם אין שום בעיה לעשות זאת. הם מעדיפים את זהותם כאנשי המפלגה הדמוקרטית על פני זהותם היהודית. ישראל צריכה להשלים עם זה ולפעול בהתאם לנסיבות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו