המשמעות האמיתית של השינוי במדיניות ארה"ב בנוגע למעמד ההתנחלויות היא שארה"ב מכירה במציאות שנוצרה בשטח, וחדלה לטמון את ראשה בחול ולהתעלם מעובדות. את המציאות הזאת בחבלי המולדת העתיקים שלנו - יש לזכור דווקא ברגע חגיגי כזה - יצרה בראש ובראשונה ההתיישבות, בדמות 200 יישובים וכ־450 אלף מתיישבים.
המפעל החלוצי והציוני המפואר הזה נאלץ "לירוק דם", לנהל "קרב חפירות" ולספוג אין ספור קיתונות של גינויים, גידופים וחרמות, על שהעז לחלום, "למרוד" וכנגד כל הסיכויים להתעקש שארץ ישראל - למרות כל המכשולים - שייכת לעם ישראל.
עכשיו, אחרי המפנה במדיניות האמריקנית ושלל הסופרלטיבים שפומפאו וטראמפ זכו בהם, ובצדק, יש עוד צד למטבע, סמוי מן העין, וחייבים לדבר גם עליו. למהלך האמריקני האחרון, כמו למהלכים היסטוריים ורבי־חשיבות שהורעפו עלינו על ידי ממשל טראמפ בשנתיים האחרונות, יש מחיר.
אין מדובר רק במחיר עתידי - תוכנית המאה שבמסגרתה ישראל תתבקש להסכים לוויתורים טריטוריאליים קשים וכואבים - אלא למחיר עכשווי: "מדיניות הריסון" של הבנייה בהתנחלויות, שישראל קיבלה על עצמה במסגרת ההבנות עם ארה"ב, שמביאה להקפאה חלקית של הבנייה שם ולמעורבות ופיקוח אמריקני חסרי תקדים על הבנייה הזאת עד לרמת המחט.
לריסון זה יש רציונל שהאמריקנים מדברים עליו בגלוי: שמירת האופציה להקמת מדינה פלשתינית, וכנגזרת מכך - התכנסות בשטח הבנוי של ההתנחלויות והרחבתן רק במקרים חריגים במיוחד. ישראל של נתניהו מממשת בקפידה את הנהלים של טראמפ: בונים רק בשטחים ריקים שבתוך השטח המובנה של יישוב קיים.
רק אם אין שטחים כאלה, מאשרים במשורה במסגרת "צמוד דופן". אחרי שמונה שנות הקפאה ואובאמה, אנשי טראמפ "חתכו" לישראל עשרות תוכניות וצמצמו אותן מאוד, למשל, ביישוב אדם מ־1,000 יח"ד ל־400, ובכפר אלדד ובכפר אדומים.
השטח הבנוי של ההתנחלויות עומד כיום על 87 אלף דונם ומשתרע על 1.52% בלבד מכלל שטחי יו"ש. לעומת זאת, תחום השיפוט שלהן, 537 אלף דונם, משתרע על 9.38 משטחי יו"ש. לפיכך השטח הפנוי ובלתי מנוצל שלהן לתכנון ובנייה, 450 אלף דונם, משתרע כיום על 7.9% משטחי יו"ש.
האמריקנים מונעים בדרך כלל מישראל לבנות בשטח הזה. במסגרת ההבנות על "ריסון הבנייה" סוכם עם האמריקנים על הסדרת עשרות מאחזים, אך רק כ־10 מתוך 80 הוסדרו עד היום. הדאגה העיקרית והמוצדקת לנוכח מה שידוע על "תוכנית המאה", שבסופו של דבר תתפרסם, היא תסמונת "האקווריום, המים והדגים".
החשש הוא שהדגים (ההתנחלויות) יישארו באקווריום, לא יפונו, ואולי אפילו הריבונות הישראלית תוחל עליהם, אבל מרבית המים (שטחי יו"ש) יישאבו החוצה, לטובת הפלשתינים והיישות המדינית העתידית שלהם. תרחיש כזה יותיר את ההתנחלויות כאיים, כמובלעות מבודדות, עם כבישים שמחברים ביניהם, ללא יכולת גידול והתפתחות, ובסופו של דבר יגזור עליהן ניוון.
כבר היום, כתוצאה מההקפאה החלקית, ההתנחלויות מזדקנות. יותר צעירים שגדלו בהתנחלויות עוזבים אותן, ובהשוואה לעבר, פחות משפחות חדשות, באות לגור בהן. יש לזה שם: "מאזן הגירה שלילי". הגידול שההתנחלויות בכל זאת שומרות עליו בשנים האחרונות נובע בעיקר מילודה גבוהה.
לפיכך, אחרי קריאות השמחה, המסקנה שיש לגזור מהמהלך האמריקני מכיר המציאות היא, שהתפקיד הציוני שלנו הוא ליצור את המציאות הבאה, את המציאות שבה יכירו בעתיד. לקבוע עובדות, שאולי יעוררו היום התנגדות, אבל גם בהן יכירו "מחר", למרות שייתכן שגם ל"מחר" הזה נמתין עוד 52 שנה.
יגאל אלון שהיה מפקד הפלמ"ח וסגן ראש ממשלה הגדיר פעם את מטרת ההתיישבות במילים "ישנות", אך מדויקות: "העברת נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי".
"ככל שהצליחה ההתיישבות להרחיב גבולות", הסביר אלון, "להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים, כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי, החברתי והלאומי, וגדל כוח ההתגוננות של העם השב לציון..." או אם תרצו במשפט אחר, מובן יותר: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו