אתמול, כצפוי, בא לקיצו ההסדר המיוחד בין ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית, שבמסגרתו חקלאים ישראלים באזורי צופר ונהריים יכלו לעבד שטחים בריבונות ירדנית. ההסדר המיוחד היה קיים למשך 25 שנה, והיה צפוי להתחדש אוטומטית, אך ירדן - משיקולי פנים בעיקר - החליטה כי המשך ההסדר אינו משרת אותה. כתוצאה מכך, החקלאים לא יוכלו עוד לעבד את האדמה שבה טיפלו במשך עשרות שנים.
האם מדובר בשינוי מדיני כלשהו? האם יש פה "החזרת שטחים", כמו שרבים טוענים? התשובה היא לא. בניגוד למה שרבים חושבים, ההסדר המיוחד אינו חכירה של שטח. הסכם השלום בין שתי המדינות כלל אינו מדבר על החכרת שטחים. להפך: הוא מגדיר במפורש כי השטחים הם בריבונות הבלעדית של ירדן, ואין לישראל כל עילה לקבל אותם.
סוגיה זו היתה דרישה מרכזית של הירדנים, שהתעקשו לקבל מישראל את כל השטחים שמבחינתם היו שלהם, כפי שהמצרים קיבלו את כל סיני בחזרה במסגרת הסכם השלום של 1979. המלך חוסיין לא יכול היה להרשות לעצמו להתגמש בסוגיה זאת מול ישראל, אחרת היה עליו להסביר לכל העולם הערבי למה נשיא מצרים סאדאת קיבל יותר ממנו.
מסיבה זו, ישראל העבירה את הריבונות באופן מלא וברור כבר בשנת 1994. הסטטוס המדיני של שטחים אלה לא ישתנה עם סיום ההסדר: הם היו וימשיכו להיות תחת שלטון וריבונות ירדנית.
דוגמה לחוסר הריבונות הישראלית בשטחים אלה היתה התקרית הקשה של הטבח בנהריים, כאשר חייל ירדני ירה למוות בנערות ישראליות שהתלוו לחקלאים בשנת 1997. בגלל שהשטח כבר אז היה בריבונות ירדנית, הכוחות הישראליים מעבר לגבול לא יכלו להיכנס לשטח ולחלץ את הנערות מבלי שיתאמו זאת קודם עם החיילים הירדנים באזור.
תוקף ההסדר אמנם פג, אך היחסים הכלכליים בין ישראל לירדן דווקא התפתחו ב־25 השנים האחרונות. כך לדוגמה נחתמו הסכמים לאזורי סחר חופשי, שמאפשרים שיתוף פעולה בין חברות בתחומי הייצור והיצוא, התיירות הולכת וגוברת, וכמובן גם שיתוף פעולה בתחומים מדיניים.
גם עבור ישראל, ההסדר שעכשיו בא אל קיצו שירת את מטרת העל: להוכיח שישראלים יכולים לשהות בשטח שהוא בריבונות מדינה ערבית לחצי יובל שנים.
את ההיסטוריה אי אפשר למחוק, ובכך השיג ההסדר המיוחד את מה שיועד לו, וסביר שאם ישתלם לשני הצדדים, נראה שוב ישראלים עובדים תחת ריבונות ירדנית בעתיד. בסופו של דבר, לשני הצדדים יש אינטרס להפוך את היחסים לסיפור הצלחה, גם אם מדי פעם הם צריכים לפעול כדי לספק את דעת הקהל הביתית.
