בתחילת 2019 נרצחו קרוב ל־80 אזרחים ערבים בתקריות פשיעה ואלימות. על 80 נרצחים יהודים לא היו עוברים כאן בשתיקה, כפי שקורה ביחס לנרצחים ערבים. רק הפגנות ענק הביאו סוף־סוף להתייחסות של גורמי השלטון והאכיפה.

אל תגידו שזה עניין תרבותי. כ־75 אחוזים ממקרי הרצח השנה בוצעו בנשק חם. הנשק מגיע מארגוני פשיעה, לא מ"נוהג תרבותי". מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, קבע ב־2018 כי גורמי הביטחון כשלו לחלוטין במניעת הפצה ושימוש בנשק בחברה הערבית. גם ירי בחתונות, מנהג מסוכן שראוי שיעבור מן העולם, נעשה בנשק שהושג מארגוני פשע. ולכן אנו מאשימים את המדינה: עצרו את ארגוני הפשע, ואקדחים לא יסתובבו ברחובות. 

רוב מוחלט בציבור הערבי סולד מהאלימות ומהפשיעה. אני פוגש אזרחים שעד לפני עשור לא הכירו פשע ביישוב שלהם, והיום מפחדים ללכת ברגל למכולת ברחוב ליד. בהפגנות האחרונות צעדו עשרות אלפים, מכל פלגי החברה, כנגד הפשע.

אז מדוע העבריינות פורחת? הפשיעה משגשגת היכן שהמדינה מפקירה. איפה שמפלים ערבים בקבלת משכנתאות למשל (רק כ־2 אחוזים מהמשכנתאות ניתנות לערבים, המהווים כ־20 אחוזים מהאוכלוסייה), שם יפרח שוק אפור של הלוואות הנשלט בידי ארגוני פשע; היכן שאין מענה משטרתי, יפרחו עסקי הפרוטקשן; איפה שאין מסגרות חינוך, פנאי ותעסוקה לנוער ולצעירים, שם יפרחו חלופות מפוקפקות. מי שרוצה למנוע פשיעה בטווח הארוך, צריך להניח תשתיות כלכליות, חברתיות וחינוכיות. ולא רק כדי למנוע פשיעה, אלא משום שמדובר באזרחי המדינה.

ב"ועדת אור" שהוקמה בעקבות אירועי 2000, נקבע כי במשטרה יש "תרבות עוינת" כלפי האזרחים הערבים. שיעורי פענוח הפשעים נגד ערבים נמוכים במיוחד; מתחילת השנה הוגשו כתבי אישום רק על 30 אחוזים ממקרי הרצח בחברה הערבית לעומת 58 אחוזים בציבור היהודי. כך, כל אזרח ערבי יודע שהגשת תלונה במשטרה לא תגן עליו במקרה הטוב, ועשויה להפוך אותו למטרה במקרה הרע.

ההסתה וההערות הגזעניות שהשמיעו נתניהו וארדן לא פעם רק מחזקות את התחושה בקרב האזרחים הערבים שהמדינה כלל אינה מעוניינת ברווחתם ובשחרורם מהאלימות ומהפשיעה, ואולי אף מעוניינת במצב הקיים כדי לעקר את מאבקם נגד האפליה הגזענית ולמען שוויון זכויות.

אז כן, אנו מאשימים את המדינה ביחס עוין ובהיעדר אכיפה. עצירת הפשיעה והאלימות אינה אינטרס ערבי בלבד אלא אינטרס של החברה כולה. מי שחושב שהפשיעה תישאר מוגבלת לחברה הערבית ולא תגיע גם אליו, טועה. האזרחים הערבים הם חלק מהחברה שלנו; כאשר הם נפגעים, נפגעת החברה כולה. מיגור הפשע והאלימות מחייב אפוא מאבק ערבי־יהודי משותף שידרוש מממשלת ישראל ומהמשטרה למלא את חובותיהן כלפי כלל אזרחיה, ערבים ויהודים כאחד.