ב"ספר שמגר" שפורסם לפני יותר מעשור, סיפר מאיר שמגר על אירוע שהתקיים מייד לאחר כיבוש העיר העתיקה. לדבריו, הוא לא נכנס לתמונה המפורסמת עם משה דיין, יצחק רבין ועוזי נרקיס, משום שצעד כמה צעדים מאחוריהם. הם התקרבו להר הבית, ושמגר, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר), ראה לפתע את דגל ישראל מתנוסס מעל כיפת הסלע. בעיצומה של האופוריה הוא החיש את צעדיו, ולחש על אוזנו של שר הביטחון הנערץ: "על המסגד אין להניף את הדגל שלך. המסגד הוא מקום קדוש, מקום תפילה, שאין כובשים אותו". הדגל הוסר מייד.
שמגר, פטריוט שידע שדמוקרטיה וזכויות אדם אוניברסליות הן סייג לפטריוטיות, היה בלי ספק הפצ"ר החשוב ביותר בתולדות צה"ל, וסביר להניח כי תפקיד זה השפיע כשכיהן כיועץ המשפטי לממשלה וכשופט (ולימים, נשיא) בית המשפט העליון.
האיש שהכין לפני מלחמת ששת הימים את הבסיס החוקי לממשל הצבאי ב"שטחים המוחזקים" (מושג שהוא עצמו טבע) וקבע כי לתושבי השטחים יש זכות עמידה בבג"ץ (וספג ביקורת קשה מהשמאל שטען כי זהו סוג של סיפוח בדלת האחורית, ומצד הימין שלא הבין מדוע יש להעניק זכות כזו לפלשתינים), שילב בין אמונה לוהטת בעליונות המשפט להבנת צורכי הביטחון.
לצד ההערכה העצומה לאיש הכריזמטי, הישר כסרגל והחכם כל כך, תיוותר לעולם השאלה: האם ביוזמותיו ובהחלטותיו תרם יותר להנצחת הסטטוס־קוו המדיני, או לכך שאנשים החיים תחת כיבוש לא יהיו חשופים לשרירות מוחלטת של הכובש.
לגבי החלטה אחת אין לי ספק: בג"ץ, בהרכב מלא בראשותו, קיבל החלטה מוטעית לדחות את התביעות לבטל את גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון כאילו היה מדובר ב־415 מקרים אישיים ולא בגירוש קבוצתי (שגרם, בסופו של דבר, נזק כבד לישראל ולמעמדה המדיני). הוא עשה מאמץ עליון להבטיח שבית המשפט יקבל החלטה פה אחד, אך למרות הביקורת החריפה שמתח בג"ץ על דרך קבלת ההחלטה בממשלה, נמנעה הקביעה כי המהלך מנוגד לאמנת ז'נבה.
אני סבור כי באותו דצמבר קר של 1992 - כשלבנון סירבה לקבל את המגורשים והם נותרו על הר קרח בגבול כדי לעבור גיבוש שעלה לנו במחיר ביטחוני יקר והוביל לכך שממשלת רבין נאלצה לשחרר את כולם לאחר שנה בבושת פנים - יכול היה שמגר ללחוש גם על אוזנו של רבין כפי שלחש בזמנו על אוזנו של דיין.
אני זוכר את ההערכה העצומה שרחש רבין לחוכמתו של שמגר, ועד כמה האמין שאינו רואה אלא את הבטחת הצדק וביטחון המדינה. ברגע ההוא, של אובדן העשתונות, היה צורך במבוגר אחראי שיאמר לראש הממשלה: "עד כאן!" ושמגר יכול היה להיות האיש הזה. אבל ברגע ההוא ניצח הפצ"ר של רבין את השופט הנערץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
