לבנון בצרות. עשרות אלפי לבנונים מפגינים זה כמה ימים נגד ממשלתם במחאה על המשבר הכלכלי. הזרז להוצאת ההמונים לרחובות: החלטת הממשלה בביירות להטיל מס על שימוש ביישומון ווטסאפ ובאפליקציות אחרות המאפשרות שיחות קוליות, וזאת בניסיון להכניס יד לכיסי האזרחים כדי לכסות את הגירעון התקציבי בקופת המדינה.
הכלכלה הלבנונית קורסת. תחילה באה המלחמה בסוריה, שמוטטה כמה מענפי הכלכלה החשובים, כמו מסחר ותיירות, ונוסף על כך הציפה את לבנון במיליוני פליטים המטילים עול כבד על כלכלתה. אחר כך בא כעסן של מדינות המפרץ על מעמדו העולה של חיזבאללה, והן אסרו על אזרחיהן לבקר בלבנון או להשקיע בה כספים. ולבסוף באו העיצומים האמריקניים המבקשים לחנוק כלכלית את חיזבאללה, ובדרך לבוא חשבון עם כל מוסד כלכלי בלבנון המסייע לו.
אבל דומה שלמחאה סיבות עמוקות הרבה יותר, הנעוצות בתחושת מיאוס בקרב הדור הצעיר מהפוליטיקה הלבנונית ומהתנהלותם המושחתת של הפוליטיקאים ומשפחותיהם, המנהלים את לבנון זה עשרות בשנים כפי שניהלו משפחות הפשע את ניו יורק בשנות הזוהר של המאפיה.
אלא שהמחאה והכעס לא יוליכו את לבנון לשום מקום, בוודאי שלא לחוף מבטחים ואופק חדש. יש להניח שכמו תמיד, תחושת המיאוס של הצעירים הלבנונים לא תוכל לגבור על הנאמנות שלהם עצמם למנהיגי הדור הישן, ובעצם למשפחתיות, לשבטיות ולעדתיות שהן עמודי התווך של החיים הפוליטיים בלבנון וגם הרעה החולה שלהם.
העדתיות והמשפחתיות מרעילות זה עשרות בשנים את לבנון, ומנציחות את קיומה כמדינה נחשלת הנתונה לבעלותם של סנדקי פשע ושחיתות. באלה רואים הלבנונים את מנהיגיהם העדתיים, אחריהם הם מוכנים ללכת באש ובמים ולמענם הם מצביעים בהמוניהם בבחירות. אם יש דבר חשוב יותר מצדק חברתי או מהזעם על המצב הכלכלי, הוא השנאה לבני העדה היריבה והחשש ההדדי, המביאים שוב ושוב להצבעה שבטית למען מנהיגי השבט. גם אם תיפול הממשלה ותיערכנה בחירות חדשות, הן אינן צפויות להביא לשינוי מהותי.
היו ימים שבהם ההתנהלות הכאוטית של המערכת הלבנונית, שבה אין ממשלה ואין חוק, וכל נכבד ומשפחה הם אדונים לעצמם, נחשבה לסוד עוצמתה של לבנון. זו מדינה שבה אין ולא יכול לקום דיקטטור, ולכן תושביה נהנו מחירות יחסית ומשגשוג כלכלי. אבל ימים אלו חלפו, והמציאות של היעדר מוסדות מדינה איתנים מובילה לקריסה ולאנרכיה.
דוגמה לכך היא העובדה שלבנון לא החלה עדיין בחיפושי גז טבעי לחופיה. התירוץ הרשמי הוא היעדר הסכמה עם ישראל על סימון קו הגבול. בפועל הדבר נובע ממאבקי הכוח בין הפוליטיקאים הלבנונים על חלוקת השלל ורווחי הגז ביניהם. דוגמאות דומות יש למכביר, ואין פלא שלבנון הגיעה אל סף קריסה כלכלית.
ההפגנות בלבנון הן כאב ראש לחסן נסראללה ולארגון חיזבאללה. אחרי שני עשורים של שותפות בממשלה, נסראללה הפך לחלק מהשיטה, ולבשר מבשרה של המערכת הממסדית במדינה. הוא אינו יכול לברוח מאחריות למצב או להטיל את האשמה על אחרים. לבד מכך, פעילות חיזבאללה היא אחד הגורמים המרכזיים למצוקה בלבנון. תרומת הארגון להחלשת המדינה ומוסדותיה ידועה ומוכרת, אך בנוסף, המאבק שבו הוא נתון - לא רק עם ישראל, אלא גם עם מדינות המפרץ ועם ארה"ב - מתגלה כהרפתקה שלבנון אינה מסוגלת לעמוד בתוצאותיה. לכן נסראללה התגייס למען שנוא נפשו, סעד אל־דין אל־חרירי, שאת אביו, רפיק, חיסל ארגונו לפני עשור, והוא פועל כעת להרגיע את הרוחות ולשמור על הממשלה.
גל המחאה עשוי לדעוך בימים הקרובים, אך גם אם יחולל משבר ממשלתי, הרי שזה צפוי להסתיים במפח נפש ובמבוי סתום. אין חדש בארץ הארזים, ושום אביב לא נשקף באופן הלבנוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו