גם חתני פרס נובל אינם מצטיינים בנבואות וגם ארה"ב אינה חסינה מפני משברים פיננסיים ואחרים, בוודאי לא בימים אלה. אלא שלא צריך להיות חתן פרס נובל לכלכלה כדי להבין שסין היא המפסידה הגדולה ממלחמת הסחר.
החוזקה של ארה"ב היא בכך שהיא מייצרת בעיקר לשוק המקומי שלה. שלושה רבעים מהייצור האמריקני מיועדים לשוק המקומי, בעוד סין מייצרת בעיקר ליצוא. לכן הנשיא דונלד טראמפ לוקח סיכונים מחושבים כשהוא מהדק את הלחץ על סין ודורש ממנה להתנהג כמו יתר כלכלות העולם: לשחרר את המטבע המקומי שלה לכוחות השוק; לשמור על זכויות הקניין של החברות בעולם ולהגביר את הרכש מארה"ב, כדי לצמצם את גירעון הסחר בין המעצמות.
המאמצים של טראמפ כבר נשאו פרי, אך עדיין לא הביאו לתוצאות שלהן הוא שואף. הסינים הסכימו להגדיל את הרכישות מחקלאים אמריקנים, כשהגירעון בין ארה"ב לסין עומד על כ־620 מיליארד דולר בשנה שעברה. הסינים משתדלים גם לקנות יותר פולי סויה מארה"ב, כדי להקטין במעט את הלהבות מצד הבית הלבן, אבל הם כבר הבינו שטראמפ לא יסתפק בהישג למראית עין, הוא מתכוון לשינוי של ממש.
לסינים המצב שהיה בעשורים האחרונים מצוין, ולכן הם קיוו שהמדיניות של הנשיאים הקודמים בארה"ב ושל מנהיגי אירופה תימשך - העלמת עין מהמצב שלפיו סין צומחת על חשבון תקציבי המחקר והפיתוח של העולם. ארה"ב נוצלה ומנוצלת גם על ידי אירופה שצמצמה למינימום את תקציבי הביטחון שלה, תוך כדי הסתמכות על תקציב הביטחון הענקי של ארה"ב - כ־850 מיליארד דולר, לעומת כ־45 מיליארד דולר, תקציב הביטחון של גרמניה, למשל.
טראמפ הבטיח לעשות סדר חדש ביחסי הכלכלה של ארה"ב עם העולם, ועד כה הוא בהחלט עומד בהבטחתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו