בתום עשור שבו שיתפו מפלגות הימין פעולה בעיצובה מחדש של המערכת המדינית וב"חיסולם" בפועל של הסכמי אוסלו, חוזרת החברה בישראל לעסוק בנושאי הליבה שלה, ובעיקר ביחסי דת ומדינה. זוהי מסקנה לגיטימית בעקבות תוצאות הבחירות, ומותר להודות: ייתכן שבימין לא העריכו נכונה את גודל המועקה שהשסע החילוני־דתי מעיב על החברה הישראלית. תוצאות הבחירות מאלצות את ישראל לגעת בעומק השבר.
הרושם השטחי הוא שהחברה החרדית מסרבת להודות בכך שנחוץ הסדר חברתי מחודש להפגת המתח העמוק. אבל המפלגות החרדיות הפנימו שסוג של משא ומתן מתקרב, וזו הסיבה שהן מגיעות אליו חמושות במטריית הגנה המגולמת במה שניתן לכנות "המפלגה הרפובליקנית של ישראל", גוש מפלגות הימין החילוני והדתי שנתניהו הוא, גם עכשיו, המוביל העיקרי שלו. אביגדור ליברמן הפך אמנם לכוכב בשמי השמאל, אבל אם הוא רציני בכוונותיו לגבי "הכרעה" בסוגיות דת ומדינה, עליו להישאר דווקא בגוש הימין. לא רק משום שמשם צמח וממנו הוא שואב גם היום את עיקר כוחו, אלא כי מתוכו הוא באמת יוכל להוביל לתיקון שהוא מבקש.
אם אכן הגיעה שעת ההכרעה, אז אסור להתעלם מהישגים שבכל זאת נקצרו בתחום בעשור האחרון, ובראשם מגמת ההשתלבות של החברה החרדית בהשכלה, בכלכלה, בתעסוקה ובחיים החברתיים. זה אולי לא מתרחש בקצב הרצוי, אבל דברים בכל זאת משתנים, והיתרון הוא שהם משתנים מבפנים, ומרצון. רטוריקת ההכרעה הפסקנית, בהובלה של ליברמן־לפיד, לא תביא ריפוי, אלא בדיוק להפך: כשהיא תתורגם לדיונים ולקבלת החלטות, היא תייצר ניכור וריאקציה בקרב החרדים. אי אפשר לנהל נגדם הסתה, לסמן אותם כמקור לבעיות הלאום, להציג רשימת דרישות בלתי מתפשרת, שהם תופסים כאיום כוחני, ובמקביל לטעון לכובע ה"מגשר" וה"מרפא". זה מתכון להעמקת השסע, לא ל"איחוי קרעים".
הדברים אף עמוקים מכך. לישראל נדרשת כיום אמנה חברתית גדולה חדשה, ואולי אפילו חקיקת חוקה. היא זקוקה לדיון נרחב במערכת היחסים שהתפתחה בין שלוש הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - וגם מכך המערכת הפוליטית לא יכולה להשתמט. במילים פשוטות, לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הליבה של דת ומדינה מבלי לקבוע את גבולות החוק והכבוד שבין הרשויות. שיקום האמון הציבורי ברשויות, ובפרט במערכת המשפט, על בסיס תיקונים הכרחיים, צריך להיות אבן הבסיס של מה שניתן לכנותו "ממשלת הפיוס הלאומית".
השחקנים הראשיים - כחול לבן, ישראל ביתנו והמפלגה הרפובליקנית החדשה מחויבים להבין כל אחד מסיבותיו את הצורך בממשלה כזו, וההתבצרות בדרישות סף ופסילת שותפים יביאו לאובדן ההזדמנות הענקית לאיחוי החברה.
אם ליברמן רציני בהצהרותיו, עליו לחתור לייצר שיח ואמון עם החרדים, שהיו עד לא מזמן שותפיו. סביר שהוא עדיין זוכר היכן עוברת הדרך חזרה. קשה לדעת אם השחקנים השונים יתעלו מעל האישי, וייתכן שדי מהר נקבל תשובה לשאלה, האם כל זה היה ביטוי למשהו עקרוני או מהלך ציני להזזת נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו