כל משלי ממשלות האחדות

הפוליטיקאים והמתפלפלים באולפני השידור מבקשים לפענח את סוד הצלחתה של ממשלת האחדות הלאומית, הידועה כ"ממשלת הרוטציה". לאחר בחירות 1984, התקשו שמעון פרס ויצחק שמיר להרכיב ממשלה בהובלת מפלגותיהם, ועל כן, בהשראת הנשיא חיים הרצוג, הסכימו על חילופין בהנהגת הממשלה. למרות הספקות, פינה פרס במועד, בתום שתי שנות כהונה, את כס ראש הממשלה לטובת מחליפו שמיר. יודעי דבר אומרים כי ארבע שנות קיומה של ממשלת אחדות זו היו אך לתועלת המדינה.

אך ראוי להזכיר, ודווקא בימים אלה: זו לא היתה האחדות הפוליטית הראשונה. הבכורה של תופעה פוליטית זו, תרומה ייחודית של ישראל לעולם הפוליטי, פרצה לחיינו ערב מלחמת ששת הימים. אז, בימים עתירי דאגות וחששות נוכח ההתלהמות המלחמתית של הרודן המצרי נאצר ובגבור הפחדים בציבור מפני הצפוי, צורפו לממשלה בראשות לוי אשכול שני שרים ממפלגת האופוזיציה - שנקראה אז גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר. הם מונו "ללא תיק" ולא הופקדו תחת אחריותם משרדים. צירופם נועד להנמיך את מפלס הדאגה בציבור, לתמוך בידיו של אשכול ולסייע למשה דיין, שנתמנה לשר הביטחון בעקבות לחץ ציבורי אדיר.

גם המעשה הבא עניינו גיוס היריב לממשלה: ב־1977, ראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין, נקט יוזמה שכמותה לא היתה: הוא מינה את משה דיין לשר החוץ. דיין היה מוכה וחבול ציבורית ופוליטית בעקבות מחדל מלחמת יום כיפור, אבל שמר על מעמדו כאחד מבכירי המערך. מנהיג הליכוד בגין סבר כי למרות מעמדו הציבורי הירוד, הוא עדיין דמות מוכרת בעולם, ולכן ראוי שייצג את ישראל בזירה הבינלאומית.

ייתכן מאוד כי כבר אז, לאחר בחירות 77', הושגה בין השניים תמימות דעים ראשונית בדבר הצורך להשיג שלום עם מצרים. עד היום קשה לתפוס את עומק הדרמה הפוליטית. הלוא בעיני הציבור נתפס דיין ובצדק כמי שלא חזה את מלחמת יום כיפור. לאחר שכשל ב־73', הוטחו בו האשמות חמורות כמי שנושא באחריות לחוסר המוכנות להפתעה האסטרטגית שגבתה אבדות כה רבות. והנה, בגין, דווקא הוא, היריב המסורתי והנוקשה ביותר של המערך, הוא ש"שולף" את דיין מן השאול הציבורית, מלב היריב, ומעניק לו גושפנקא ציבורית, שדיין כה נזקק לה.

דומה שגם האירוע הזה ניתן להגדרה כסוג של "אחדות לאומית". בשנת 1977 לא עמדה ישראל במציאות של ערב מלחמה. אבל מלחמת יום כיפור ותוצאותיה לא נשכחו ארבע שנים אחרי, וגם היום. אבל מוחו של בגין היה פורה רעיונות פוליטיים מדהימים. ראש וראשון, ההסכמה להסכם השלום עם מצרים, תוך מחיקת יישובים ישראליים מחצי האי סיני. לדיין כשר החוץ היה חלק בשכנועו של בגין להגיע להסכם. עבור בגין היה זה מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

במפלגתו של בגין השתרר זעם על כי לא זיהה בין אנשיה מועמד ראוי לתפקיד שר החוץ. במערך זעמו על בגידתו הציבורית של דיין, אשר חצה את הקווים והתמקם בחלקת היריב. ובעיקר עלה זעם ציבורי אדיר על כי דיין לא נכתש דיו ואף זכה בתפקיד יוקרתי בממשלת בגין.

כל הנ"ל הינו משל, תוך אזכור אירועים מימים רחוקים. נקווה שהקוראים לא יתקשו לזהות את הנמשל, ככל שהוא קשור לימים אלה.