הבחירות שייערכו היום הן הגורליות ביותר מאז 1992 - ובסופן נדע אם ישראל תמשיך לצעוד בנתיב העוצמה האסטרטגית־כלכלית, ללא צורך בוויתורים ונסיגות - או שמא תשוב לנתיב הקוראלס של אוסלו, 26 שנים לאחר שרבין וערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן. בד בבד, הבחירות הן על חופש הביטוי של הימין הישראלי, בדגש על אנשי תקשורת - שטיפוסים כמו מיה בנגל מ"שוברים שתיקה" רוצה להכניס לכלא, רק כי העזו לדווח שגנץ נחוש לממש את אג'נדת אוסלו ג' של מרצ.
האמירה האלימה של בנגל, לשעבר עיתונאית ב"מעריב" ויועצת בכירה לציפי לבני כשכיהנה כשרת המשפטים, מהווה אירוע שיא במסע בריונות חסר תקדים נגד אנשי תקשורת המצטיירים כבעלי השקפה לאומית־ימנית. הרדיפה מהולה בקיתונות צביעות, בבחינת נאה דורש - אך לא מקיים: עיתונאים שאתרגו את שרון בהתנתקות, הפכו ראיון עם אובאמה לפלירט מתמשך וכעת משמשים דוברי הפרקליטות, מרגישים בנוח להטיף על "ראיונות מלטפים" לראש הממשלה, ולחלק ציונים ל"שופרות של בלפור". המודעות העצמית מהם והלאה.
השמאל אובססיבי לסתום לימין את הפה, כי עובדתית הדמוגרפיה לא משחקת לטובתו: לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף שלבטח אינו מזוהה עם הימין, רק 3.3 אחוזים מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כשמאל עמוק, בעוד 11 אחוזים נוספים מזדהים כשמאל מתון. מנגד, 61.3 אחוזים מהנשאלים השיבו כי הם אנשי ימין - יותר מפי 4 מהשמאל. סקרים נוספים מצביעים על מגמה דומה: אין קונים לסחורה שמשווק השמאל, ולכן בכחול לבן פמפמו בחודשים האחרונים את הסיסמה הריקה "אין ימין, אין שמאל".
שלשום, בתום קמפיין רווי בלבולים וגמגומים, התברר שהשמאל קם לתחייה, כאשר גנץ הבהיר שבחירה בו תסייע למימוש האג'נדה של מרצ, שכוללת, אם תהיתם, ביטול משטרת ההגירה, ביצור אוליגרכיית בג"ץ, ירידה מהגולן וכמובן - חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות והסכמה במשתמע לחזרת "פליטים" כחלק מיוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, החזרת אוסלו לשולחן.
באוסלו א', אי־אז בתחילת שנות התשעים, התקשורת חנקה כמעט לחלוטין כל בדל ביקורת נגד ההסכם. מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם לשעבר, דורי גולד, תיאר למשל כיצד מנעו ממנו לפרסם מאמר דעה נגד אוסלו. "בזמנו לא היה פייסבוק ואפילו ערוץ 2 לא התחיל עוד לשדר", אמר גולד בראיון לח"מ באתר מידה. "היו ערוץ 1, רשת ב', גלי צה"ל והעיתונים המודפסים. הם החזיקו במונופול על הידע, ואם הם החליטו להשתיק דעה מסוימת - פשוט לא היו שומעים אותה".
קרוב ל־30 שנים חלפו מאז, ובשמאל יעשו הכל כדי להשיב את הגלגל לאחור ולוודא שההשתקה תחזור על עצמה, בייחוד כשזו אולי ההזדמנות האחרונה לאחוז בהגה השלטון ולסגת לגבולות 67'. אם כעת, תחת שלטון ימין, בכירי שמאל מרשים לעצמם להצהיר כי "יסתמו את הפה" למפלגת השלטון, לדרוש פיטוריהם של עיתונאים ימניים ולאיים בהשלכת קולגות לכלא - דמיינו מה צופן העתיד אם האנשים האלו יישבו סביב שולחן הממשלה.
אפשר וצריך לבקר את נתניהו, גם על גרירת הרגליים בתחום התקשורת, אך האם מישהו באמת חושב כי יעל גרמן, ניצן הורוביץ וסתיו שפיר הם אלו שיילחמו באקטיביזם השיפוטי, ירחיבו את הבנייה ביו"ש או יפתחו את שוק התקשורת לתחרות? התשובה ברורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו