בוריס, יהודי כבן 60, היגר ממוסקבה לבון שבגרמניה לפני יותר מ־15 שנה. קודם לכן ביקר בישראל כמה פעמים בניסיון למצוא עבודה. בביקוריו בגרמניה הרגיש הרבה יותר רצוי, ובלב כבד בחר להתחיל שם את חייו החדשים. כשאני שואל אותו אם הוא מרוצה מבחירתו, כבעל מספר דירות קטנות, עבודה קבועה וחיים מסודרים, הוא משיב: "מרוצה? ידידי, החלפנו גלות בגלות".
למבקר מבחוץ החיים בבון נראים יפים ונוחים. על גדות הריין יושבים המקומיים ושותים בירה או יין, אוכלים נקניקייה שמנה ומספרים לעצמם שהעבר זה בכלל לא הם - ההפך הגמור. הם קולטים עלייה ובכלל לא אכפת להם שהבנות שלהם יוצאות עם טורקים. הם דווקא נחמדים מאוד. איך מהגר חסר כל מרוסיה קונה כמה דירות? אה, זה פשוט. לדירה הראשונה היה לו הון קטן של כמה אלפי יורו - השאריות מהחיים הקודמים. על זה גרמניה נתנה משכנתא נדיבה למהגרים ולמעשה לא היה צריך יותר מ־40 אלף יורו כדי לרכוש דירה נחמדה במרכז העיר.
כיום, אגב, היא שווה 120 אלף ויותר. אחרי כמה שנים שיעור הריבית על המשכנתאות החל לרדת, בכל פעם לשיא חדש, ושיעור המשכנתא על הבית עלה עד שהגיע ל־100 אחוז, ממש כמו בסאב־פריים. אלא שאת המתנות האלה מחלקים רק למי שעובד בעבודה מסודרת ומחזיק בדירוג אשראי גבוה ושעמד בכל תשלומיו בעבר.
כך, למעשה, אפשר לקנות כמה דירות ולשלם את המשכנתא בשכירות. בינתיים מחירי הדירות עלו בשנים האחרונות, כך שגם בדיעבד העסקאות היו משתלמות. ברור שהסיכון עדיין קיים - המחירים יכולים לרדת, גם מחירי השכירות. המשכנתא האחרונה שבוריס לקח היא בריבית של 0.75% - סיכון נמוך מאוד.
אלא שלא צריך להיות כלכלן גדול כדי להבין מה קורה שם. הבנקים דוחפים כסף לשוק אחרי שקיבלו אותו לשם כך מהבונדסבנק, הבנק המרכזי של גרמניה, בריבית אפס ולעיתים בריבית שלילית. וזהו בדיוק תפקידם של הבנקים המסחריים, ואותו הם יודעים לעשות היטב. הרי אין מתנגדים רבים לקיינס, הכלכלן שטען שבשעת משבר הממשלות צריכות להיות דומיננטיות בשוק ולזנוח את כלכלת השוק.
ממשלות זינקו בחפץ לב על התיאוריה של קיינס מאז פורסמה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. הוא היה כלכלן מבריק, אך למרות הנגיעות הפוליטיות שלו (שימש שליח בריטניה לשיחות ורסאי וסייע בניסוח ההסכם הכלכלי הבינלאומי ברטון־וודס), הרי הראייה הפוליטית שלו היתה נאיבית. הוא לא עסק בקיומו של מנגנון כלשהו שיגרום לממשלות למשוך את ידן מהשוק אחרי המשבר, ולא האמין במעורבות ממשלתית מתמשכת. אפרופו גרמניה, קיינס התנגד להסכם ורסאי, וגרס שטוב לא ייצא מכפיית ההסכם על גרמניה, אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה החלה לשקם את עצמה במהירות. בתוך 20 שנה היא חזרה להיות מעצמה כלכלית עם תעשייה משגשגת, יצוא מכני מוביל ובנייה שהיתה לאחד מקטרי המשק הגרמני השועט. אירופה לא הדביקה את הקצב של גרמניה, בעיקר בשל ערכים של עבודה, אמינות ודייקנות. המקצועות הטכניים בגרמניה נחשבו יוקרתיים, וגם פועלי תעשייה לא נחשבו נחותים חברתית. הרווחה הכלכלית הולידה דרישות לרווחה חברתית, וגרמניה עיבתה את המערך הסוציאלי שלה בקצבאות נדיבות, במערכת הבריאות והחינוך.
כמו בכל אירופה, הילודה בגרמניה הלכה והצטמצמה, וכיום היא מחזיקה במערכת ציבורית ענקית ובשוק הפרטי יש מצוקת עובדים. למרות גלי ההגירה שנקלטו שם בעשור האחרון באופן מוגבר, בשוק הפרטי יש מחסור חמור בעובדים, שלא מאפשר לה לצמוח. הבנק המרכזי יכול להזרים כמה כסף שהוא רוצה, אבל הכסף הזה לא יכול לקנות עובדים. בשלוש השנים האחרונות שכר המורים בגרמניה זינק ב־100%. בתי ספר מחפשים מורים תמורת 5,000 יורו לחודש ולא מוצאים.
תחזית צמיחה - כלפי מטה
אם בוריס רוצה להזמין שיפוץ קל לדירה הוא צריך לסגור עם בעל מקצוע שיתחיל את העבודה בעוד שלושה חודשים, במחיר גבוה מאוד, או בעוד שישה חודשים במחיר שוק. הוא יכול לקנות מזגן, שהפך להיות הכרחי באירופה, אלא שמתקין למזגן יתפנה בעוד כמה חודשים. אם הוא מתלונן על כך, בעל הבית אומר לו "תביא לי עובד ואגיע מהר יותר". הטכנולוגיה מחפה מעט על מצב הביש בשוק העבודה - כבר מזמן התדלוק בתחנות תדלוק אוטומטי - אלא שלאחרונה גם מרבית תחנות שטיפת הרכב לא מאוישות, מוסכים נסגרים וכוח האדם מצטמצם בחנויות ובשירותים בכלל. החזון האפוקליפטי שלפיו המכונות יחליפו את האנשים שיהפכו למובטלים מתממש בדרך עקומה - הרובוטים והאנשים גם יחד נמצאים במחסור.
השבוע זעקה כותרת ראשית בעיתון גרמני: "אכטונג, ריסיישן" - זהירות, מיתון - אחרי שהבנק המרכזי הרגיל את השוק בעדכון תחזיות הצמיחה שלו כלפי מטה מדי כמה חודשים. זה התחיל בתחזית עגומה של 1.5% בינואר 2019, אך עכשיו גם 0.6% ב־2019 נראה אופטימי מדי. גם 2020 לא תוכל להיות גבוהה יותר מ־1.5% - התחזית הוורודה ביותר.
כששואלים גרמנים מקומיים מה הבעיה בכלכלה שלהם, מקבלים תשובות מגוונות: הביורוקרטיה, עודף החקיקה, ההגירה ועוד. כנראה כל התשובות נכונות. גרמניה רוצה להיות דגל הקדמה. היא רוצה להוביל את המהפכה הירוקה בעולם, להוביל שוויון ואחווה ולהיות הבטוחה ביותר - כזו שלא מסכנת חיי אדם. לכל היומרות הללו יש מחיר יקר מאוד. נמל התעופה של ברלין, כמו נמל התעופה של פרנקפורט - שתי ערים מרכזיות בגרמניה - נמצאים בשלבי בנייה אחרונים ב־10-15 שנים האחרונות. בינתיים משתמשים בשדות תעופה ישנים. למה? כי ה"חדשים" לא עומדים בתקני הבטיחות החדשים.
מחירי החשמל בגרמניה זינקו בעשרות אחוזים והם כעת יותר מכפול מישראל. למה? כי הממשלה יישמה החלטה שלפיה לפחות 50% מייצור החשמל יהיו מאנרגיות מתחדשות, שהן לא יעילות ויקרות בינתיים. מנהרת הכניסה לבון נמצאת כבר חודשים בשיפוץ ומשבשת עורק תחבורה ראשי בעיר. למה? כי חוקי האיחוד שגרמניה הכתיבה מחייבים להתקין מפוחים בגודל מסוים, דומה למדחס של מטוס גדול, ואלה לא נכנסים לגודל המנהרה הקיים, וזו לא המנהרה היחידה בגרמניה שתצטרך להתאים עצמה לתקן החדש. את עבודות התשתית אין לחברות הגרמניות סיכוי לבצע, כי כאמור אין להן עובדים.
גרמניה היא נייר הלקמוס של האיחוד האירופי, מכיוון שהכלכלה שלה היא למעשה שליש מכלכלת האיחוד. עד לשנה שעברה היא היתה היחידה בין מדינות האיחוד שלא סיימה את השנה בגירעון. מדינות רבות באיחוד מצפות ממנה לסיוע, אבל היכולת שלה לעשות זאת הולכת ומצטמצמת בצעדי ענק. דרושים לה שינויים מבניים - שחרור עובדי ציבור לשוק, למשל, ואם זה לא יעזור היא תיאלץ להגדיל את מכסות ההגירה, כי במבנה הנוכחי היא לא יכולה עוד לשרת את עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו