מהי סיטואציה דוקומנטרית טובה? כזאת שהחיים והמציאות כותבים לה את התסריט. כזאת ששום במאי לא יכול היה לביים; שמשתתפים בה אנשים כמוני וכמוך, לא שחקנים, כזאת שאין בה זיוף, שהדמעות בה הן תוצר של כאב או שמחה אמיתיים ולא של בצל חתוך.
הסיטואציה שאליה נקלע ראש הממשלה באשדוד היא דוקומנטרית. אף אחד מהקמפיינרים של המפלגות ומהמועמדים הנוספים לא יכול היה להעלות אותה על הדעת. מה בסך הכל היה שם? עוד כנס בחירות, דגלים, פעילים, סיסמאות, שום דבר שלא ראינו קודם. לא הדלפה מחקירה, לא קלטת של מאבטח, אפילו לא עימות שבו המועמד האחר שולף איזה שפן מהכובע. רק שגרת חיים של תושבי הדרום שברגע אחד חדרה לחייו של נתניהו.
וכמה כוח יש לחיים האלה כשהם פוגשים במי שאינו חי אותם, כמה עוצמה.
כן, לאזעקת צבע אדום כשלעצמה כבר אין הרבה כוח. מבחינת אזרחים רבים היא סוג של ריטואל, "פוש" בנייד, יומיום שחוזר על עצמו אחת לתקופה. אבל כשהאזעקה הזאת פוגשת את ראש הממשלה, האיש שמתאמץ כל כך לשדר לציבור שהוא חזק ויציב וחסין, היא הופכת למשהו אחר. היא מזכירה לנו שכמו ב"שיר ערש" של אלתרמן, זה לא משנה "אם כתר הוא נושא או דלי, אין שום הבדל - בסוף יישן הוא". היא מזכירה לנו את מה שהקמפיין של הליכוד מנסה להשכיח מאיתנו כל הזמן: נתניהו הוא לא האל ולא שליחו, הוא לא מורם מעם, וכן, יש לו תחליף. נתניהו הוא, בשורה התחתונה, כמו כולנו, רק בן אדם.
נכון, יש לנתניהו כוחות פיזיים ונפשיים שרבים מאיתנו יכולים רק לקנא בהם. הוא קמפיינר נפלא ואיש חכם מאוד ומתוחכם. אבל כל התכונות הללו לא מונעות ממנו להיות חובב מנעמים ושלטון. כל זה לא מונע ממנו, כאשר משהו מפחיד קורה, פשוט לפחד.
האזעקה הזאת, שאיש לא ציפה לה, היא וירוס־בטן ביום שבו אנחנו אמורים לנסוע לחופשה מפנקת בחו"ל. היא הסימן של האודם על החולצה של בעלך כשאת בטוחה שהנישואים שלך מושלמים. היא סיכה בבועה, תזכורת לכך שיש עולם בחוץ. היא החיים עצמם, אלה שהיו של אחרים ופתאום הם שלך.
"הבנאדם מתכנן והאלוהים צוחק", זה מה שסבא שלי נהג לומר. והעולם בכלל, ועזה בפרט, הגורמים האלה שנתניהו רגיל להנדס לצרכיו, התייצבו מולו שלשום והוכיחו לו את מה שראוי שכל נבחר ציבור יזכור: שום דבר לא בטוח, הכל זורם, החיים דינמיים. ואין לך יכולת לשלוט בכל ובכולם כל הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו