שתי תעלומות גדולות עולות מן הסקרים האחרונים: שתי מפלגות שקשה להבין למה אנשים מתכוונים להצביע להן. אבל בואו נתחיל ממה שאינה תעלומה, כחול לבן. יש הרבה אנשים, מימין ומשמאל, שאינם מבינים מדוע כל כך הרבה מצביעים נוהרים לקלפי להצביע למפלגת האמצע ההיברידית הזאת. אבל השאלה הזאת אינה במקומה: אנשים שאינם מעוניינים בהמשך כהונתו של נתניהו, אך מצד שני אינם אנשי שמאל קשה - למי יש להם להצביע אם לא ללפיד ולגנץ? זו אולי ברירת מחדל פושרת, אבל מבחינתם זה מה שיש.
כך שזאת אינה תעלומה. אבל יש שתי מפלגות שהרציונל מאחורי ההצבעה להן קשה להבנה. ישראל ביתנו ועוצמה יהודית. נפתח בישראל ביתנו. לפי הסקרים, מאות אלפי אנשים - שווי ערך ל־10-9 מנדטים - מתכוונים להצביע לאביגדור ליברמן. אך בזמן שניתן היה להבין את הבחירה הזאת לפני הבחירות האחרונות, בבחירות הנוכחיות המצב שונה. אביגדור ליברמן, הוא ולא אחר, אחראי לפלונטר הבלתי־פתיר במערכת הפוליטית בישראל. כמו החידות על העברת זאב, כבש וכרוב מעבר לנהר, ליברמן תקע את המערכת: הוא לא יישב עם החרדים בלי חוק גיוס שהם בוודאי לא יעבירו, הם לא יישבו עם לפיד, לפיד וגנץ לא יישבו עם נתניהו, חד גדיא חד גדיא.
וזה הרי בדיוק מה שהביא אותנו לבחירות חוזרות. שיתוק גמור של המערכת הפוליטית וחוסר יכולת להקים ממשלה, ובגלל אדם אחד: אביגדור ליברמן.
כך שהשאלה מדוע ישראלים כה רבים, פי שניים בערך ממספר המצביעים לו בבחירות הקודמות, אומרים שבכוונתם להצביע לו כעת, אומרת דרשני. האם הם באמת מעוניינים בחוסר־ממשלה נוספת ובבחירות נוספות? האם זה יעזור במשהו למטרות שהם מעוניינים לקדם?
ומהצד השני של המטבע נמצאים מצביעי עוצמה יהודית. כשלושה מנדטים מתאבדים הפועלים לכאורה בניגוד לאינטרס שלהם. למדנו מהבחירות הקודמות שמפלגה הנמצאת על גבול אחוז החסימה (ועוד מלמטה בדרך כלל), ספק גדול מאוד אם תצליח להיכנס לכנסת. כך שהמשחק של מצביעי עוצמה גם הוא אינו מובן: ייתכן, אולי, שיקרה הבלתי ייאמן וייכנסו ארבעה מנדטים של עוצמה יהודית. אך סביר הרבה יותר שהדבר לא יקרה. ואז שוב יחזור מה שקרה בבחירות הקודמות: אין רוב לימין, ושיתוק.
מדוע הבוחרים אינם לומדים מהניסיון? מפלגות אחרות דווקא כן למדו לקח: הימין החדש התאחדה עם הבית היהודי ועם האיחוד הלאומי למפלגת ימינה, זהות של פייגלין פרשה מהמרוץ והתחלקה בין תומכי ליכוד לתומכי ימינה, אבל מצביעי בן גביר וליברמן בעינם עומדים.
זאת, אם כן, התמיהה מדוע אנשים רבים בוחרים במפלגה שבשיקול פוליטי סביר לא רק שלא תציג את המטרות שהם מבקשים להשיג, אלא שהיא תשיג את ההפך הגמור.
התשובה, כך נראה לי, היא שאנשים אינם מצביעים דווקא למי שיקדם בפועל את האג'נדה שלהם. זה פחות חשוב להם או שהם לא יודעים איך בדיוק זה נעשה. הם רוצים מישהו שיצעק את מה שהם מאמינים בו, ושינאם נאומים חוצבי להבות בכנסת. הם רוצים מישהו ש"מבין ערבית" וש"סוף־סוף עומד על שלו", בלי קשר לשאלה אם זה באמת יעשה משהו או אולי יגרום יותר נזק מתועלת. הדבר הזה קיים לרוב גם בחקיקה, כאשר חברי כנסת מעבירים חוקים שנשמעים כל כך יפים ואציליים, אף שההשלכות שלהם שליליות במבחן התוצאה.
אבל זו דרך התנהלות הרת־אסון. אנחנו חייבים לחשוב על ההשלכות של הצעדים שלנו, ולא רק על הצד ההצהרתי שלהם. וכשם שחוקים יפים הגורמים לתוצאות מזיקות, צריכים להידחות, כך גם הצבעה למפלגות עם מילים יפות (בעיני המתבונן) שתגרום רק לנזק במציאות, צריכה להיפסל אצל כל מצביע המאמין שהפתק שבידו יכול לחרוץ גורלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו