"זהו סרט השואה המזעזע אי פעם", כתב השבוע אבנר שביט, מבקר הקולנוע של אתר "וואלה" על הסרט "הציפור הצבועה" שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה. שביט, המסקר את הפסטיבל, סיפר כי רבים מן הצופים באולם לא שרדו את מלוא הסרט אך "רבים ממי שנותרו באולם הגדירו את התוצאה הסופית כיצירת מופת".
אני מניח שהסערה המתרגשת בוא תבוא גם אלינו. על פי תיאור הסרט ומהיכרותי עם הרומן שעליו הוא מבוסס - הוא יגרור רעש ושאלות גדולות על אמת ושקר היסטוריים, יחסי יהודים־פולנים, סצנות מין בוטות ואלימות בעידן מי טו.
את "הציפור הצבועה" שפורסם ב־1965 קראתי בנעוריי. ולא פעם אחת. זה הרומן שהביא להכרה בסופר הפולני־יהודי־אמריקני יז'י קושינסקי. בצעירותי הערצתי את הכתיבה של קושינסקי - עלילות פרוורטיות, מרושעות, אלימות, בגוף ראשון בדרך כלל, עם תיאור רגשי מנוכר וסצנות סקס בוטות על סף הפורנוגרפיה. בדיעבד, כהדיוט ולא חוקר ספרות, דומני שקושינסקי בנה לעצמו אלטר־אגו ספרותי של פסיכופת. יש גיל שסגנון כזה מתאים. אהבתי גם את צ'רלס בוקובסקי, גוי לא פחות שרוט. היום אני פחות מתחבר.
"הציפור הצבועה", אם לאמלק, הוא תיאור בגוף ראשון של חוויות זוועה שעובר ילד בן 6 בזמן מנוסתו בשואה בארץ מזרח־אירופית לא ברורה. קושינסקי נתן את הרושם ואפילו אישר שזהו סיפור אוטוביוגרפי. אבל יש טוויסט.
בתחילה, הילד מסתתר אצל ישישה כפרית. כשזו מתה, הוא בורח לכפר אחר והמקומיים מסגירים אותו לגרמנים. הוא מצליח לברוח מהם ובכפר אחר הוא צופה ביהודים ובצוענים בדרכם למחנות ריכוז. זה החלק הקל. העולם שקושינסקי מתאר הוא עולם של אלימות חסרת תכלית, שנאה עיוורת ורוע אכזרי, בלי קשר למלחמה. להבנתי בסרט לא דילגו על שום זוועה. בלי רחמים.
בעקבות פרסום הספר, זכה קושינסקי בביקורות נלהבות ובפרסים בינלאומיים. מבקרי הספרות היללו את עיבוד חוויות ילדותו. אבל למרבה הצער התברר שקושינסקי כתב פייק. רומן מרתק, אבל בדיון. בניגוד למספר ב"הציפור הצבועה", קושינסקי הסתתר בזמן המלחמה אצל משפחה פולנית קתולית חסידת אומות עולם. יחסית לתקופה וליהודים אחרים, מצבו שפר עליו. המשפחה שהחביאה אותו טענה שהוא זכה אפילו למשרתת אישית.
הטוויסט נמשך. בשנות ה־80 התברר שלא רק שהספר אינו אוטוביוגרפי אלא גם היה פלגיאט מתוך ספרים פופולריים שנכתבו בפולנית, שלא היו מוכרים לקוראי אנגלית. דמיינו מסך ברזל ואין רשת אינטרנט - מה שנכתב בפולנית נשאר בפולנית.
קושינסקי קשור בעוד סרט שעלה לאחרונה, "היו זמנים בהוליווד", הלהיט המבריק של קוונטין טרנטינו. אם קושינסקי פעל עלי ככותב, בגלל טרנטינו הלכתי ללמוד קולנוע. גם טרנטינו אוהב לשחק באמת ושקר. כך עשה ב"ממזרים חסרי כבוד" וכך גם בנוכחי, אבל לא נעשה ספוילר. הסיפור הבא היה יכול להיות חלק מעלילה, ואם מדברים על עלילה טרנטינואית, על גורל מזוין, זו חתיכת דוגמה.
מתוך הסרט "הציפור הצבועה" (2019)
שבועיים וחצי אחרי שהאדם הראשון נחת על הירח, ב־8 באוגוסט 1969, רצה הגורל ומזוודותיו של הסופר יז'י קושינסקי אבדו בנמל התעופה ג'יי.אף.קיי בניו יורק. יש לשער שקושינסקי רתח מזעם מול חוסר היעילות של מחלקת אבידות ומציאות. הוא מילא טפסים ביורוקרטיים, שכדרכם של טפסים בארה"ב הם ארוכים, מסובכים ומפותלים כמו רומן בסגנון זרם התודעה.
אני רואה את הסצנה בעיני רוחי. כתוצאה מאובדן המזוודות, פספסו קושינסקי ורעייתו את טיסת ההמשך ללוס אנג'לס. למעשה, מזלו של קושינסקי האיר לו פנים. אלמלא אובדן המזוודות, קושינסקי היה מגיע בזמן ליעדו - לווילה של שרון טייט ורומן פולנסקי, ידידו. צירוף המילים "האיר פנים" הוא אנדרסטייטמנט בהקשר אורגיית הדמים שהתנהלה במקום. ב־9 באוגוסט פלשה "משפחת מנסון" לבית וערכה בו טבח פולחני מזוויע. על הקירות מרחו בדם "חזירונים".
זה היה אקורד סיום עצוב לשנות ה־60. מנסון, פסיכופת חולני שקיבץ סביבו עדר מעריצים רפי שכל שגמעו בצמא את ההזיות האפוקליפטיות שלו, השתוקק במשך שנים לפשוט את עורו של פרנק סינטרה בעודו בחיים, ובו בזמן לנגן את תקליטיו של האחרון. מהעור הוא תכנן לתפור פוף.
המשוררים הבדואים של חצי האי ערב דימו את הגורל לגמל עיוור הדוהר באמוק ופוגע בכל העומד בדרכו. אבל במקרה של קושינסקי, הכאוס הציל מפני הסדר. אני מניח שאם הסופר היה יודע ממה הוא ניצל, כל התנהלותו בנמל התעופה היתה שונה. גם הסבל שהתרשל ואיבד את המזוודות כנראה לא יידע לעולם שבזכות רשלנותו הציל חיים.
ואולי גם סיפור המזוודות הוא המצאה? קושינסקי ניצל מהנאצים, חמק ממשפחת מנסון ושרד בעור שיניו תאונת סקי. הייתם מצפים שיעריך את חייו וינצרם. זהו שלא. בשנת 1991, בגיל 57, חולה ובעיקר מותש מהאשמות חוזרות ונשנות בגניבה ספרותית, שלח קושינסקי יד בנפשו. מנת יתר של ברביטורטים - תרופת הרגעה ושינה באמבטיה. הוא הותיר אחריו פתק. "אני הולך להרדים את עצמי למשך זמן ארוך מהרגיל. קראו לכך נצח". עוד סופר שורד שואה שהתאבד.
קיץ 69' היה קיץ משמעותי למרות שנולדתי שנה אחריו. בתוך ארבעה שבועות, נחיתה על הירח, וודסטוק ומשפחת מנסון. כל הסיסמאות והדימויים הרדודים על שנות ה־60 התכנסו לנרטיב על הולדת תרבות הנגד. צעירים יפים שוחרי מטרות נעלות, אהבה חופשית ומוזיקה מצוינת מול ממסד ישן, מאובן, שמרני ואלים עם מוזיקה מחורבנת. הטובים נגד הרעים. שוחרי השלום מול חזירי המלחמה. הפוסט־מודרניזם נולד וגם הפי.סי. אבל שנות ה־60 הסתיימו עם היפי רצחני שסביבו חבורת צעירות וצעירים מגודלי שיער ומסוממים. תנועת הנגד הצמיחה תופעה מעוותת ומופרעת.
המציאות האנושית מתעתעת ומורכבת בהרבה גוני אפור, בז', פלדת אקדח ואדום דם. מציאות מופרעת לא פחות מהדמיון הספרותי של קושינסקי או של חברו הבמאי רומן פולנסקי, אף הוא ילד יהודי ששרד את השואה - אדם שמחד עבר טרגדיה נוראה ומאידך מבוקש בארה"ב על עבירות מין קשות בקטינות.
כך שאני חושש מסרטי שואה סנסציוניים, ולא מאמין בכוונה הטובה של היוצרים. הזגזוג של קושינסקי בין אמת לשקר סיבך את אלי ויזל המנוח עם מכחישי שואה. בעייתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו