זריחתה של השקיעה

דעות

זיכרונותיי מברזיל הבהירו לי שוב כי מה שגורם לכוכב שלנו לצאת משליטה, היא צריכת היתר • וסיפורה של חווה אחת בקצה המפה שמשנה סדרי עולם - ובורחת היישר אל תוך המציאות

כדרכו והרגלו, השבוע שוב געש ורחש העולם מדברים מלאי חשיבות לחיינו כמינוי שרים עתידיים של גנץ ושפמו הגזום של עמיר פרץ. אך בשולי הדברים בערה לה השבוע תמונה מפחידה בהרבה, תמונת יערות הגשם בברזיל נשרפים במהירות.

עכשיו אתם יכולים להניד בראשכם ולהגיד, מה, באמת? שוב פעם בעיות של אמא אדמה? כדור הארץ? זה לא קטע של ניינטיז כזה? כן, כבר שנים מאיימים עלינו, משבר אקלים וכל זה, ובינתיים ביטוח לאומי ממשיך להציק לנו, והטילים מעזה, והשפם של עמיר וחתולים בפייסבוק, אז בסדר, קצת חם, נקנה מזגן חזק יותר, ונטוס צפונה יותר בשנה הבאה ונסגור עניין.

אבל זה העניין, שזה עניין שלא ניתן "לסגור" אותו באיזה משפט חכם. כל המערכות של כדור הארץ משדרות מצוקה עזה, ולרובנו הסירנות הפכו לרחש רקע. למרות שיש לנו לכאורה רק הזדמנות אחת בכל ארבע שנים להשפיע על המערכת הפוליטית, אנו עסוקים בה ללא הרף, כאילו זה חשוב עד מאוד, אבל כשזה נוגע לכדור הארץ התחושה היא שאין מה לעשות, שזו בעיה של תאגידים, של ממשלות, של יצרני ענק, ואם כבר עושים משהו אז זו עצומה שמבקשת מג'ף בזוס, הבעלים של אמזון, להציל את האמזונס ויערות הגשם.

צילום: דויד פרץ

אבל דווקא כאן יש להמונים יותר השפעה מאשר לפוליטיקאים, כי מה שמסחרר את הכוכב שלנו מחוץ לשליטה, היא צריכת היתר שלנו. אני, אתם, כולנו. במקום לפנות לג'ף בזוס שיתקן את הנזק, אפשר פשוט לקנות פחות מאמזון, ובכלל לקנות פחות. לאכול פחות בשר מן החי, לשנות את מעשה היומיום, לצרוך פחות - לצרוח יותר. כאן ההשפעה שלנו על כדור הארץ גדולה לפחות, אם לא יותר, מכל הפוליטיקאים. "לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך" - אמר יאנוש קורצ'אק, ובפרפראזה לימינו אפשר לומר שלתקן את החינוך שלנו, זה לתקן את העולם.

יש דברים שצריך לראות ולחוות בעיניך בשביל להבין את עוצמת הימצאותם. ליד בית הספר היהודי ליאסין בריו דה ז'נירו, יש חלקה קטנה מגודרת חומה ובתוכה רק צמחייה עבותה ובלתי חדירה. נפעמתי מהירוק המושלם הזה והסתקרנתי מהי גינת הפרא המוזרה הזו. זו חלקת ג'ונגל שלא נגעו או שינו אותה מאז שהגיע האדם הלבן לברזיל, הסבירו המארחים. מזכרת מהעבר הירוק של ברזיל. אני חושב על אותה פינה קטנה בריו, ומכפיל אותה בראשי פעם אחר פעם, חושב על מאות, אלפי ומיליוני העצים שעולים השמימה כשואה אקולוגית וממש־ממש מתקשה לנשום.

אגדה מקומית מספרת שפרנסי אחת מערי הספר המרוחקות, הזמינו להם חברת מיתוג עירוני מהמרכז, לחדש את ימי העיר כפי שלא היו מעולם. חברות מיתוג הן חברות פרסום עם יומרה מרקיעת שחקים ומחירים לשנות את פני המפה התרבותית של הארץ. לגרום לרחוק להרגיש קרוב, לישן להתחדש, ובדרך קסם של סיסמה ומיתוג לשנות את הסיפור העירוני מעוד מקום ל"המקום".

שועלי וקיפודי המיתוג פשטו על העיר, רחרחו פה, תחקרו שם, ניסו למצוא מעל ומתחת לאדמה כל דבר שאותו יוכלו למכור לקהל הרחב כחידוש, כאטרקציה עירונית, כמשהו ששווה בשבילו לצאת מן הבית ולנסוע רחוק. אחרי חודשים הגיעו המיתוגניקים אל פרנסי העיר ובידם רק הצעה אחת משונה - "בואו אלינו כדי שתדעו כמה טוב אצלכם".

צילום: דויד פרץ

נזכרתי באגדה העגומה הזו, כשנסעתי הלאה והלאה הרבה מעבר לסוף הדרך הסלולה ברחבי הפריפריה הפולנית לאטרקציה תיירותיות מסוג אחר: אגרו־תוריזם, הלחם מלעיז של חקלאות ותיירות. הרעיון פשוט, היכן שכולם מנסים לשכנע בשלל צבעי ותרועות הפסטיבלים, באינספור דוכנים ומלכודות לקיבות, אגרותוריזם מציע לכם רק דבר אחד - את ההפך. אין ווי־פיי, אין אטרקציות חשמליות או מכונות בכל פינה. רק יער, שדות, חיות משק להאכיל ולטפל, צריף מעץ, ולפעמים גם אגם עם סירה. רוצה חלב? יש עיזים לחלוב. רוצה ביצה? רדוף אחרי תרנגולת. רוצה שוקולד? סע חצי שעה לעיירונת הסמוכה, או תחתור שעה בסירה.

מודה, בהתחלה רטנתי, מה ליצור עירוני שכמוני ולמהירות צמיחת העשב? לקח לי כמעט יום שלם לסנכרן את קצב הלב עם היער, אבל כשזה קרה, והתחלתי להבחין במתנות האיטיות ובסימפוניות השקט, נפעמתי.

את "חוות העגור" מפעילים גז'גוז וקמילה רבטצקה, אב ובתו. כמי שבא ממדינה שבה פריפריה היא כמעט קללת גורל, בחירות החיים שלהם בקצה המפה מסקרנות. "אני נוסע הרבה בעולם, אבל אני לא אוהב ערים גדולות. אני אוהב חיים איטיים, וכאן אנחנו חיים בטוב גם אם אנחנו רחוקים מאוד מהמרכז". אומר גז'גוז ומסביר את המוזרות של מקום מרוחק שלא רוצה להתקרב, ומתהדר בריחוקו כייחודי.

"כשגדלתי רציתי לחיות בערים גדולות, שיהיו לי יותר הזדמנויות ויותר דיסקוטקים, אבל כשנולדה בתי רציתי שהיא תגדל כאן", אומרת קמילה. אני מביט בשקט הצח ובגבעות המוריקות ומבין אותה לחלוטין. אז למה להזמין תיירים לגן העדן המרוחק שלכם? "רצינו ליצור מקום לאפשר לאנשים להירגע בלי לחשוב על עבודה או שום דבר אחר, מקום בלי אטרקציות, להראות להם שאפשר אחרת, כי כשאנחנו נוסעים לעיר הגדולה, כל מה שאנו רואים זה אנשים יושבים אחד מול השני, והאף שלהם תקוע בטלפון והם לא מדברים. זה מוזר לנו, אנחנו לא מבינים למה כולם בוחרים לברוח מהמציאות".

צילום: דויד פרץ

אולי אלו הדגלים והסמלים של כל מחוז ומחוז שתלויים כאן בגאווה גדולה בכניסה לכל עיירה ועיירה, אולי זו ההיסטוריה העתיקה שמשרה איזה ביטחון בעתיד, אך בפולין המרחקים בין פריפריה למרכז נמדדים בקילומטרים ולא בשנות קיפוח.

רגע לפני שהקיבוצים מתחילים לשבץ אגרו־תוריסטים לסידור עבודה ב־Airbnb, וחברות מיתוג עירוני משתלטות על השממה כהאשטאג לוהט, השניים מספרים לי על הדבר החשוב באמת ביחסים שבין המרכז והפריפריה בעולמם - השמש וכדור הארץ.

"בשנים האחרונות החורף שלנו הרבה יותר נעים והקיץ יותר חם. עד כמה שזה טוב לנו ברמה הפרטית, זה מזעזע ברמה העולמית", אומרת קמילה. "כבר כמה שנים שאני רואה את נסיגת האגם, את היערות מצטמצמים, ורק לחשוב על החיים שלכם, שם למטה, אני נחרדת. בטח חם אצלכם מאוד. וזה רק יחמיר. מה אתם מתכוונים לעשות עם זה?" היא שואלת, ואני נותר חסר תשובה, מביט מעבר לגבעה ורואה את זריחתה של השקיעה.