אכן גם זה המוסר של ביאליק

היום, כ"א בתמוז, הוא יום פטירתו של משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק. בשיריו היטיב לתאר את התהפוכות שעברו עליו באופן אישי ואת ההוויה הכללית ברחוב היהודי. הבחור מז'יטומיר הגיע לישיבת וולוז'ין כדי לרכוש ידיעה ב"שבע חוכמות ושבעים לשון". היתה זאת טעות. תלמידי הישיבה עסקו בלימוד התלמוד. ראש הישיבה, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, בעצמו חובב ציון, לא התיר לתלמידים לעסוק בשום דבר שיסיח דעתם מלימודם.

משלא מצא ביאליק את שביקש, שיקע את נפשו בלימוד התלמוד, אך נפשו לא נחנקה שם. הוא התחבר לחובבי ציון ונודע כ"בעל כישרון" וכותב שירים בעברית. נשמתו פרפרה ותשורר, ובאותיות המתות שיריו חיים הקרו. קולו, שהחל כשירת המשורר הבודד, היחיד, זכה שילך מסוף העולם היהודי ועד סופו.

ב־1892 עבר לאודסה הקוסמופוליטית, שהתרבות היהודית והעברית פרחה בה. שם גם אותו "נשא הרוח" ו"סחף האור". הצמא ליופי, לאהבה ולשמש מילא את שיריו, אך איתו בא המרד נגד רוח העבדות שדבקה בעם ישראל. על היהודים לקחת את גורלם בידיהם ולעשות בעצמם את ההיסטוריה של אומתם.

בשירו "אכן גם זה מוסר אלהים" כתב ביאליק על הצד העגום ביותר שבירידה היהודית - התבוללות הרוח. "וּשְׁפַכְתֶּם אֶת־רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל־שֵׁישׁ נֵכָר/ וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת־נַפְשְׁכֶם תְּשַקֵּעוּ;... וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף - מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח;... כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת־חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים.../ וּבָאתֶם אֶל־הַחֻרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא תוּכָלוּ, וּבִקַּשְׁתֶּם דִּמְעַת נִחוּמִים - וָאָיִן/ וּמִשַּׁשְׁתֶּם תַּנּוּר הַחֻרְבָּה - וְהִנֵּה קָרוֹת אֲבָנָיו, וּבְאֶפְרוֹ הַצּוֹנֵן הֶחָתוּל יִבְכֶּה./ וִישַׁבְתֶּם אֲבֵלִים וַעֲגוּמִים: מִחוּץ סַגְרִיר עוֹלָם וּבַלֵּב עָפָר וָאֵפֶר".

זכינו בדורנו לתחיית עם ישראל בארצו וגם לתחיית השפה העברית, אך דווקא כאן, לאחר שבאנו אל הארץ, שואלים אותנו בנינו את שאלת הבן הרשע מההגדה - "מה העבודה הזאת לכם?" ומערכת החינוך הממלכתית, המציבה דרישות מינימליות, כושלת בהקניית ערכי דור הולך לדור הבא.

לתלמיד ששפתו עברית, השער היחיד הפתוח להישגיה הגדולים של הרוח האנושית והספרות העברית לדורותיה הוא השער היהודי - תנ"ך, משנה ותלמוד. ילדינו כמעט אינם לומדים את הטקסטים המקוריים, ורובדי השפה העברית אינם נהירים להם.

התורה אינה ספר היסטוריה, אבל הרעיון שהעולם נברא במאמר (ולא במלחמות בין אלים שונים), שכולנו בניו של אדם הראשון (ומשום כך אין לאיש עדיפות על משנהו, יהא מוצאו אשר יהא), שצריך להיות יום מנוחה, שסיפור הגירוש מגן העדן בשל האכילה מעץ הדעת טוב ורע מלמד את החיסרון בעולם שבו ניתן משקל לדעות סובייקטיביות במקום לאמת ולשקר שהם דברים מוחלטים (אדם וחוה לא היו זוג טיפשים קודם שאכלו מעץ הדעת, שהרי אחרת לא היו מצווים למשול בכל הבריאה) ועוד - הוא המייצר את הסיפור המופלא שבזכותו, כפי שסופר על ידי דורות רבים של יהודים, אנו חיים כאן היום.

זאת ועוד - גיבורי ספר הספרים הם אנשים בשר ודם, לא צדיקים גמורים. התורה מלמדת שמכל שפל אפשר להתעלות, ויכול אדם לצלול למעמקים אך גם לעלות מתוכם ולהמריא לגבהים (סיפורו של יהודה היורד מדחי אל דחי עד סיפור תמר, שבו הוא מודה כי "צדקה ממני" ומשם מתעלה ל"אנוכי אערבנו מידי תבקשנו" ובזכות זה זוכה לכתר מלכות). עשרת הדיברות הם הבסיס למוסר המערבי.

השקלא וטריא התלמודי, אבן פינה לעם הווכחן שלנו, אובד במערכת שאינה מטמיעה את נכסי צאן הברזל שלה, והס מלהזכיר את ההיסטוריה ולקחיה ואת אוצרות הספרות העברית והיהודית לדורותיה. מעשי אבות אינם עוד סימן לבנים.

האומר שלום לעברו - נפרד גם מהעתיד. המוסר של חיים נחמן ביאליק עומד בתוקפו, ככוחו אז כן כוחו עתה, ואיננו בני חורין להיבטל ממנו.

טליה איינהורן היא פרופ' מן המניין באוניברסיטת אריאל וחברת האקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי