ללמוד את הלקח האמיתי משבדיה

הידיעה על פרישתה של שלי יחימוביץ' מהחיים הפוליטיים הגיעה באורח מעניין, במקביל לדיווחים על צרות הולכות ומעמיקות בשבדיה, "גן העדן הנורדי" שיחימוביץ' נהגה לשאת אליו את עיניה.

במשך שנים היתה שבדיה סמל ודוגמה לאנשי שמאל התומכים ב"סוציאל דמוקרטיה" - מדיניות של תשלומים וקצבאות הנסמכת על מסים גבוהים מאוד. אמנם עד שנות ה־90 כלכלת שבדיה הלכה וקרטעה והגיעה למשבר, שהצריך אותה לעשות רפורמות שוק חופשי והפרטות מקיפות. היא צמצמה בהוצאות הממשלה כדי להימנע מגירעון ולהפחית דרמטית את יחס החוב־תוצר, ובהמשך ביטלה מסים שונים דוגמת מס ירושה ומס הון. אבל המסים נותרו גבוהים יחסית, וכלכלת שבדיה שגשגה.

אך בשנים האחרונות נכנס לכלכלה בשבדיה גורם חדש הטורף את הקלפים: גל הגירה מאסיבי מסוריה, מעיראק, מאיראן ועוד, המביא למדינה הצפונית אוכלוסייה שונה לחלוטין מזו שהכירה עד כה. מתוך 10 מיליון התושבים, 2.44 מיליון אינם ממוצא שבדי. מעבר למתחים החברתיים והעלייה בפשיעה, יש לגל ההגירה גם השפעה שלילית על המודל הכלכלי השבדי.

כדי להמחיש את הבעיה, נתבונן לרגע בתופעה שונה אך דומה: הקיבוצים בישראל, שאמנם עוברים בעשורים האחרונים תהליכי הפרטה, אבל עדיין שרדו עשרות שנים. בספר שפורסם לאחרונה ניסה הכלכלן רן אברמיצקי לעמוד על "המיסתורין של הקיבוץ": איך הוא שרד כל השנים, לכאורה נגד כל היגיון כלכלי? בקיבוץ שורר למעשה מס של 100 אחוזים: כל העבודה של חבר הקיבוץ הולכת לקופה משותפת. הדבר היה אמור לגרור התחמקות מעבודה ואת "בעיית הטרמפיסט", אדם שחי על חשבון אחרים בלי לטרוח לעבוד.

אחד מכלי ההתמודדות של הקיבוץ עם בעיה זו היה ההומוגניות החברתית שלו. הקיבוצים הוקמו על ידי יהודים אשכנזים, וכאלה היו רובם המכריע של חבריו; בוודאי לא ערבים, וגם מזרחים לא ממש. ממאות אלפי העולים שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות של המדינה, רק מעטים נקלטו בקיבוצים. כשבן־גוריון ביקש מהקיבוצים לעבוד עם תושבי המעברות ולארח אותם, הם הודיעו שיעבדו איתם בשמחה בשדה, אבל הם רצויים פחות בחדר האוכל. אפשר לייחס לגישה זו גזענות, אבל נראה שמתחת לה שררה גם ההבנה שהצלחתו של מודל כלכלי בעייתי כמו הקיבוץ מותנית בחברה אחידה, עם אותה תרבות, שבה אפשר להמיר תמריצים כלכליים בלחצים חברתיים ובתחושת לכידות חזקה.

גם שבדיה היא - או היתה - חברה הומוגנית מאוד, עם סטנדרטים חברתיים נוקשים ולחץ חברתי גדול. אדם שלא יעבוד קשה יקבל מסרים ברורים מהחברה שהתנהגותו אינה מקובלת. מאפיין זה מאפשר, לפחות עד טווח מסוים, את יעילותו של מודל מדינת הרווחה המבוססת על מיסוי גבוה. אבל ככל שהחברה נעשית הומוגנית פחות מבחינה חברתית ותרבותית, כך הלחצים החברתיים יעילים פחות. גם הנכונות "לשלם" עבור הזולת פוחתת ככל שהחברה הטרוגנית יותר. למה שאטרח ואעבוד בשביל המהגר הזה? שואלים יותר ויותר שבדים.

כך עולה שמדיניות השמאל מכילה שני מרכיבים הסותרים זה את זה: מצד אחד קריאה להרחבת מדינת הרווחה, ומצד אחר דרישה לפתיחת הגבולות למהגרים כמעט ללא בקרה. אך ככל שנכנסים יותר ויותר מהגרים, המודל הנורדי ה"מושלם" חושף את חולשותיו.

כשתומכי השמאל בארץ דורשים לאמץ את המודל הנורדי, הם מתעלמים לא רק מרפורמות השוק החופשי שעברה שבדיה, שאין בה מס הון או שכר מינימום ושאין בה גירעון, אלא גם מכך שהמודל בלתי ישים בחברה הטרוגנית כמו בישראל. וכשהם לוחצים לקבל יותר ויותר מסתננים ועובדים זרים כחלק ממדינת הרווחה, הם דווקא מקרבים את קיצו של המודל הסוציאל־דמוקרטי שאליו הם דוחפים; מודל שמעולם לא היה בר קיימא ממילא. ובכך צודקת יחימוביץ': את הלקח משבדיה בהחלט ראוי שנלמד.