התקווה של אהוד ברק לגאול את השמאל, משולה למרדף של זאב הערבות אחרי ה"מיט־מיט"
והפעם אף מילה על וקסנר. עוד נשוב אליו בהמשך הדרך, אבל עכשיו בואו נהנה.
אחד הדברים הכי כיפיים לצפייה, כך גיליתי באולימפיאדה האחרונה, הוא מעבר השידור בין גמר המאה חתירה בבריכה לגמר בזירת הרמת המשקולות. בפריים אחד עוברים מעולם של נפילים יפי תואר ומשורגי שרירים בספידו מחמיא, לעולם של גמדים ארמנים בטייץ וקילה שמגיע להם עד הגרון. בעוד בני האלים צולחים בריכות בהוד והדר חלקלק של דולפינים, הגמדים מניפים משקולות ענק במין נענוע פולחני. גופם הלא סימטרי נע וזע תחת המשקל הכבד, פניהם מסמיקות ממאמץ והם מתאפקים שלא להפליץ את חוט השדרה.
ולמה נזכרתי בארמנים? כי אני כמותם; אין לי את הקלאס והידע של עמיתיי הפרשנים הצולחים את מי עמודי הדעות בחן של דולפינים עם פסוריאזיס. אני עילג, חורק ומגמגם - אבל אני יודע דבר אחד: הרומן הישן־חדש של השמאל עם אהוד ברק ייגמר בדמעות שליש. זה כתוב באותיות קידוש לבנה על הקיר.
מתוך הסדרה "רוד ראנר" (Warner Bros)
האקס המיתולוגי חוזר לעוד לילה שיסתיים בבוקר עם בכי ותחושת החמצה ובחילה. הייאוש גבר עליהם, הזיכרון תעתע, אבל הארכיון לא שוכח. לאחר העריקה מהעבודה ב־2011, ברק זכה למעמד מיתי־כמעט. לרגע הוא הפך אפילו שנוא יותר מנתניהו. נפעמתי אז כשצפיתי בכתבה על העריקה: שני בחורים בחדר סיעת העבודה תפסו את תמונתו של אהוד ברק וניתצו אותה על הרצפה. שאר הנוכחים בחדר עמדו ומחאו כפיים. ברק הוכיח אז את טענתו הריחנית של היו"ר מאו: "גללי בקר מועילים יותר מעקרונות. אפשר לעשות מהם זבל".
זו אהבה נכזבת שניצתת בשעת משבר. ברק היה התקווה הלבנה הגדולה, יורשו של רבין, האיש שירד מהגולן ויפנה את ההתנחלויות. בבחירות 99' התגייסה התקשורת לסייע באופן שאי אפשר לתאר אחרת ממביש. תקופת שלטונו היתה השנה וחצי הכי ארוכות בהיסטוריה של ישראל. כמו רכבת הרים שכל נוסעיה חלו בדיזנטריה.
הספרים השונים המתארים את תקופת שלטונו, ויש כמה - אני מתעלם משחיתות העמותות ואובדן השליטה המוחלט במדינה - מציירים חצר מטורללת, מלחמת כל בכל, אגו באגו, גרוטסקה בסדר גודל שלא ידענו ואני מקווה שלא נדע עוד.
אני מפציר בכם לחפש את "פניית פרסה" בגוגל, ספרו האינטרנטי המבדר של אלדד יניב שעבד עם ברק, ואז נבעט, חזר לברק, נבעט ונבגד שוב, נשבע שלעולם לא יעבוד איתו יותר והיום, כמה מפתיע, אהה... תומך שוב בברק. עקבי מאוד בסך הכל.
ההונאה הראשונה של הנוכל האגדי, סטיב קומיסר, התפרסמה מעל דפי מגזין נפוץ בארה"ב. קומיסר פרסם מודעה תמימה שהציעה מתקן ייבוש כביסה הפועל אך ורק על אנרגיה סולארית במחיר מבצע של 49.95 דולר ליחידה. "מוכח מדעית", פסקה הפרסומת. "שיטת דור החלל. שימוש מוחלט באנרגיה סולארית". הפתיים שהזמינו את המוצר, קיבלו כעבור חודש חבילה בדואר ובתוכה חבל כביסה.
גם במקרה של ברק הכיוון ברור. הפתיים, התמימים ולא נשכח הנאורים, מחנה "רק לא ביבי", יאכל את הפיתיון. אחרי התוצאות במפלגת העבודה, דעת הקהל תכפה על העבודה ומרצ את ברק כראש המחנה. ולמרות שזה לא משרת את האינטרס של מחנה הימין, אני אתגבר על האידיאולוגיה ואתחבר אל האמפתיה הבסיסית אל בני עמי החושבים שונה ממני ואסביר: מפלגת ברק גדולה תאכל את כחול לבן אבל המספרים תמיד יישארו בתוך המחנה.
למה הדבר דומה? לאותה בדיחה על הביולוג, הפיזיקאי והמתמטיקאי שנכנסו לבר, יצאו לעשן סיגריה וראו מעברו השני של הרחוב שני אנשים נכנסים לבית. כעבור זמן קצר, הבחינו כי מהבית יצאו שלושה אנשים. אמר הפיזיקאי: המדידה הראשונית לא היתה מדויקת.
אמר הביולוג: הם התרבו.
אמר המתמטיקאי: אם עכשיו בדיוק אדם אחד ייכנס לבית הוא יהיה ריק שוב.
זוכרים את הסרטים המצוירים על הקאיוטי (זאב ערבות) וציפור ה"מיט־מיט"? הזאב מכלה את ימיו ברדיפה סיזיפית אחר הציפור המעצבנת ובכל פעם זה נגמר באסון. הציפור מעופפת מעל התהום והקאיוטי אחריה. מה שכן, רגע לפני שהוא מתרסק, יש פאוזה של שתי שניות. הקאיוטי עומד באוויר, מביט לצדדים, מביט למעלה, מביט למטה במבט מופתע, מבחין שאין אדמה תחת רגליו ורק אז צולל בקול שריקה רמה עד למכה.
הפאוזה הזו באוויר, כשלרגע נדמה לקאיוטי שהוא יכול ללכת על עננים, השנייה הזו, היא התקווה הנוכחית.
נסיים בסיפור מדהים שכבר פרסמתי בעבר, אבל אם לברק מותר למחזר קאמבק אז לי מותר למחזר סיפור טוב לקוראי "ישראל היום".
רוי קליבלנד סליבן היה יערן בפארק הלאומי של וירג'יניה. שבע פעמים פגע בו ברק. שבע. ב־1942 פגע בו הברק לראשונה בזמן שעמד על מגדל תצפית. ב־1969 היכה בו הברק בזמן שנהג ברכבו. ב־1970 היכה בו הברק כשהלך בחצר ביתו. ב־1972 בזמן ששהה בתחנת היערנים. ב־1973, סליבן פטרל ביער ואז היכה בו הברק. ב־1974 סילבן בחן אתר מחנאות בשעה שהברק תקף. ואחרון־אחרון חביב, בשנת 1977, נתקל בו הברק בעת שדג להנאתו בנהר המקומי.
יש שטענו שבשל עיסוקו המצריך עבודת שטח עלו סיכוייו להיפגע. אבל שבע פעמים? איזה סיכוי סטטיסטי יש לדבר כזה? האסטרונום פרד הויל, שהזכרנו בטור הקודם, האמין בבריאה וטען כי הסיכוי ליצירה של חיים ללא מתכנן, שקול לסיכוי שסופת טורנדו שפוגעת במחסן גרוטאות תיצור מטוס בואינג 747. לפי ההיגיון הזה, הסיכוי שברק יפגע שבע פעמים באדם אחד והוא ישרוד היה צריך להפוך את סליבן לגיבור־על עם כוחות חשמל. אבל זה לא קרה.
על פי הרשומות הרפואיות, מר סליבן סבל מלא מעט אבידות במהלך מפגשיו עם כוחו החשמלי של הטבע: ציפורניים, גבות וריסים, שיער ולבסוף הוא איבד גם את עצביו.
בעקבות התקרית הרביעית, האמין סליבן שכוח עליון רודף אחריו ומבקש לרוצחו נפש. בפעם החמישית, למשל, נפגע לאחר שניסה להתחבא מפני ענן, שלטענתו עקב אחריו.
בסופו של דבר, לא הברק הרג את סליבן. בגיל 71 הוא תקע לעצמו כדור בראש. לא בגלל ברק אלא בגלל אהבה נכזבת.
תקופת שלטון ברק היתה השנה וחצי הכי ארוכות בהיסטוריה של ישראל. כמו רכבת הרים שכל נוסעיה חלו בדיזנטריה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו