בגיל 16 סימנתי בספר "עם לבדד ישכון" את מילות הרב יעקב הרצוג: "חל משהו בהיסטוריה; יש שינוי" • כעת, אני נוסע לרומא, ואקח עימי את שבויי יהודה וירושלים, את קהילותיה העתיקות של איטליה, וגם את זכר הוריי ז"ל, שעסקו בקימום הריסות הארץ ובהפרחתה • היו שלום
1 קיץ 1982 היה מהביל, בשלהי סיוון כבר שטף צה"ל את לבנון ונלחם על כביש ביירות־דמשק. בתוך ישראל, המלחמה הפנימית סביב מטרות המלחמה והצדקתה, עדיין לא החלה. אצלנו, התכוננו בוגרי כיתות ט' ב"קריית יעקב הרצוג", חטיבת הביניים של מדרשיית נעם, ואני בתוכם, לטקסי הסיום.
שלוש שנים עברו מאז עזבתי את חממת ילדותי והלכתי למקום שבו לא ידעתי איש. בית ספר מיוחד, העילית של תלמידי הציונות הדתית, משמעת אנגלית ויחס ספרטני. חלק מהמורים היו פרופסורים שלימדו גם באוניברסיטה. שלושה מורים שונים לספורט היו לנו: משחקי כדור, אתלטיקה קלה והתעמלות מכשירים. בהתעמלות מכשירים, אגב, נבחנו גם בכתב. אסיפות ההורים הוצגו בפנינו כיום הדין בליווי תיאורים אפוקליפטיים על צערם על הורינו, אם לא נעמוד ביעדים הלימודיים והחינוכיים.
הגעתי לשם סקרן, ובדמיוני הפנימיות של בתי הספר המיוחדים שקראתי בספרות הנוער האנגלית שבלסתי לאינסוף. במהרה התפרק האידיאליזם התמים שלי לנוכח געגועיי הביתה, למקום שבו לא דרשו ממני כמעט דבר. זרקו אותנו יום־יום להתמודד מול דף גמרא עם מפרשים במסורת הישיבות הגדולות. ירקתי דם עד שלבסוף הבנתי צורת אות ומשפט וסוגיה תלמודית, נכסים שהולכים איתי כל חיי.
מסגרות תמיד הקשו על רוחי. היינו מיועדים להגיע למדרשיית נעם המפורסמת בפרדס חנה, שכל מי שעבר בה, צרב אותה בנפשו יותר מכל מוסד אחר או מקום עבודה, כולל השירות הצבאי. פגוש מדרשיסט היכנשהו, והזדהה כבוגר, ומייד תיפתחנה הדלתות בפניך; גם דלתות הנפש.
בינתיים הוצנעו חגיגות הסיום, בשל הנופלים במלחמה. ציינו את סיום החטיבה באירוע פשוט. ההנהלה הפתיעה אותי. בשנתיים הראשונות סומנתי כמקור לצרות ובעיות והושעיתי פה ושם. עכשיו, בסוף השנה השלישית, קשתה עליהם הפרידה, והגישו לי שי הצטיינות: ספר ובו ברכה להצלחה בהמשך חיי.
ציור של ג'ובאנו פאולו פניני מ־1747, המתאר את הקולוסיאום ברומא
הספר היה "עם לבדד ישכון" מאת יעקב הרצוג, שעל שמו נקרא מקום לימודיי. הרצוג נולד בדבלין שבאירלנד, לרב יצחק הרצוג, לימים הרב הראשי השני לישראל. כבנו של גדול בתורה, למד אצל זקן הדור והוסמך לרבנות ולדיינות. אחר כך סיים דוקטורט במשפט בינלאומי בקנדה. היה דיפלומט, יועץ מדיני לבן־גוריון ושגריר בקנדה. אבל יותר מכל היה דובר מזהיר של מדינת ישראל והעם היהודי. הוא נודע בוויכוחו עם ההיסטוריון הבריטי, פרופ' ארנולד טוינבי, שקבע שאין לעם היהודי זכות לתביעה על ארץ ישראל מפני שמדובר ב"שריד מאובן"; עוד טען שמה שהיהודים עשו לערבים במלחמת העצמאות, דומה למה שעשו להם הנאצים במלחמת העולם השנייה. הרצוג פירק לגזרים את טענותיו של טוינבי, שלימים הודה שטעה בהבנתו של העם היהודי.
הוויכוח התפרש על פני 40 עמודיו הראשונים של הספר וקראתיו בשקיקה. אחר כך באו נאומיו החשובים של הרצוג שבהם הפליא לשלב את מגוון העולמות ששוטט בהם כבן בית: יהדות, מקרא, הלכה ומדרש, ספרות המערב, היסטוריה, משפט, פילוסופיה ועוד. קראתי בפליאה ובהתרוממות רוח ואמרתי לעצמי, שגם אני רוצה לעשות דברים דומים יום אחד. כשאני מדפדף עכשיו בספר, מזדהרים אלי סימונים שעשיתי כנער על קטעים ששיננתי אז כמעט על־פה.
2 כשמדפדפים באקראי בספר, כמעט תמיד הוא נפתח בעמוד 62. היום אני רואה בזה סימן לבאות. בהרצאה לכבוד 20 שנה למדינת ישראל, דיבר הרצוג על ארבעה מישורי דו־שיח בינינו לבין העולם, שנפתחו בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ושיבתנו לירושלים: ישראל והעולם הערבי; ירושלים ורומא; ישראל ומדינאי העולם ודו־שיח חדש שלנו עם יהודי העולם. בעמוד המסוים שהזכרתי, מדבר הרצוג על הדו־שיח בין ירושלים לרומא.
סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, נסע הרצוג לרומא. מאז קום המדינה הוא טיפל בסוגיית ירושלים והדתות. בשנים הראשונה למדינה הסעיר הוותיקן את העולם הקתולי; נתקבלו החלטות באו"ם נגד ישראל, ולא רצו להכיר בהעברת הממשלה לירושלים. הרצוג נזכר שבא לשם בספטמבר 1948, מספר חודשים לאחר קום המדינה. הם נכנסו לשר הפנים של הוותיקן, שאמר: "רבותיי, אני שומע שבאתם מפלשתינה לפני שלושה ימים". הרצוג הגיב: "באנו מישראל לפני שלושה ימים". הדיבור הזה נתקע בגרונו, ניטלה הלשון מפיו כשהבין מה אמר - "שלאחר אלפיים שנה אנו זכינו ראשונים להיכנס לאותו מבצר עולמי ולומר, רבותיי, חל משהו בהיסטוריה; יש שינוי". את הפסקה הזאת סימנתי כבר אז בהתרגשות, ואני נער בן פחות מ־16.
3 שנים רבות לאחר מכן, באדר תשע"ה (מארס 2015) זכיתי לנכוח באולם הקונגרס האמריקני בזמן שבנימין נתניהו נאם נגד הסכם הגרעין עם איראן. מכל הנאום המזהיר, פסקה אחת טלטלה אותי יותר מכל, עד ששערותיי סמרו. ביציע הכבוד נכח הסופר אלי ויזל.
"הלוואי שיכולתי להבטיח לך שלמדנו את לקחי ההיסטוריה", אמר נתניהו והרים מבטו אל ויזל. "אני רק יכול לדחוק במנהיגי העולם לא לחזור על שגיאות העבר. לא להקריב את העתיד למען ההווה, לא להתעלם מתוקפינו בתקווה להשיג אשליה של שלום". ואז הביט אל הקהל - סנאטורים וחברי קונגרס של המעצמה החזקה בעולם - ואמר: "אבל אני יכול להבטיח דבר אחר: הימים שבהם העם היהודי נותר פסיבי לנוכח אויב המאיים בהשמדת עם - הימים האלה חלפו לבלי שוב! אנחנו לא מפוזרים יותר בין האומות, חסרי אונים להגן על עצמנו; חידשנו את ריבונותנו בביתנו העתיק, ולחיילים המגִנים על הבית יש אומץ ללא גבול. לראשונה, אחרי מאה דורות, אנחנו העם היהודי, יכולים להגן על עצמנו! זאת הסיבה מדוע כראש ממשלת ישראל אני יכול להבטיח לכם דבר נוסף: אפילו אם ישראל תצטרך לעמוד לבד, היא תעמוד!"
שעות אחדות לאחר מכן, ישבתי בבית קפה בוושינגטון, מנסה להירגע מהטלטלה ומברר ביני לבין עצמי, מדוע התרגשתי כל כך. נדמה לי שהרצוג ישב בירכתי תודעתי, בזמן ששמעתי את הדברים בקונגרס. בעיני רוחי ראיתי את ראש מדינת היהודים מגיע באיחור של אלפיים שנה לרומא של תקופתנו ומודיע לעולם: עם ישראל חי!
4 עכשיו פניי לרומא שבאיטליה, לייצג את אותו עם שקם לתחייה פעם אחר פעם, גם אחרי התמוטטות האימפריה ההיא. בלכתי לרומא, אקח איתי את זכרם של שבויי יהודה וירושלים המושפלים בתהלוכת הניצחון ברומא, כשהם מובילים את כלי המקדש לקול לעגם של אזרחי האימפריה, בעוד הקיסר אספסיאנוס צועד בראש ואחריו בנו, טיטוס, מחריב ירושלים. בקהל היו גם יהודים שלמגינת ליבם ראו בעלבון עמם, מולדתם ודתם.
קהילת יהודי איטליה ורומא בראשם היא אחת העתיקות בעולם היהודי; ראשיתה עוד במאה הראשונה לפני הספירה, סביב השנים שבהן רומא נכנסה ליהודה ולירושלים עם צבאו של פומפיוס. המצביא הרומאי ניצל את ריב האחים, יהודה אריסטובולוס ויוחנן הורקנוס, על המלוכה - ועמנו החל לאבד את עצמאותו. מאז ועד היום נותרה נוכחות יהודית בארץ המגף, עם מנהגים, מסורת ונוסח תפילה עתיקים ושונים מקהילות יהודיות אחרות.
להבין את העם היהודי. הרב יעקב הרצוג
נצר לכהני בית ראשון אני. אבותיי החליטו להישאר בגלות בבל, פרס ומדי ולא להיענות לקריאתם של זרובבל, עזרא ונחמיה, שעלו לקומם את הבית השני. העילית היהודית נטמעה היטב במנגנוני השלטון הבבלי והפרסי, והותירה את הזירה לפשוטי העם ששינו את ההיסטוריה.
עם קום המדינה, לאחר 2,500 שנה, החליטו הוריי ז"ל לחתוך את שרשרת הגלות ועלו למדינה הצעירה. אבי נהג לומר שהמשיח, שעמנו חיכה לו כה הרבה שנים, נמצא ממש לנגד עינינו בדמותה של מדינתנו העצמאית. עם עלייתם ארצה הם חיו במעברה במשך עשור שנים, ומהי מעברה אם לא מחנה פליטים? אבל שלא כשכנינו, הוריי לא התלוננו, וכיתר אחינו ואחיותינו, התעסקו בבניית משפחה ובקימום הריסות הארץ והפרחתה. בדרכם הצנועה הם הצטרפו לחלוצי אֵם המושבות, שהבקיעו פתח של תקווה בתודעה הלאומית של עמנו כבר בתרל"ח (1878). גם אותם אקח איתי לרומא.
5 רומא ההיא כבר איננה, רק חורבותיה נותרו. תחתיה קמה איטליה, אומה תוססת ומרתקת שתולדות איחודה הלאומי במאה ה־19 דומות בהיבטים לא מעטים לתולדות תקומתנו במאה ה־20. ישראלים (ויהודים בכלל) אוהבים את העם האיטלקי. שפה, תרבות, ספרות, פילוסופיה, דתות, מוזיקה, פיסול, אדריכלות, היסטוריה, ספורט, מכוניות ואופנועים, כלכלה, מסחר, אופנה, שיתופי פעולה צבאיים ומדיניים, חלל, חדשנות, אוכל טוב, ועוד תחומים שמן הסתם שכחתי. הסתכלו סביבכם - לבטח תמצאו נוכחות איטלקית כלשהי בחייכם.
איטליה היא גם שותפה חשובה באירופה ובאיחוד האירופי, וכפי שעינינו רואות חדשים לבקרים, הפעילות ביבשת הישנה למען עמנו וארצו נדרשת יותר מתמיד. אשתדל בכל מאודי להצדיק את האמון שניתן בי.
6 אינני יודע כיצד לסיים שתים־עשרה שנות כתיבה בעיתון הזה, ועוד כמעט עשור וחצי של כתיבה ציבורית קודם לכן. אני מתקשה לסיים, כי משמעות הדבר כבדה על נפשי וליבי ומוחי. בשנים האחרונות נהגתי להיות ער בלילה שבין רביעי לחמישי, להסתובב בחדרי הבית השקטים ולהעיר את השחר עם לידתו של מאמר חדש. בכל שבוע נדרשתי להמציא את עצמי מחדש, גם ברגעים של צער ובכי אישיים, לאפסן את רגשותיי בצד ולכתוב מענייני היום או העת או להתרומם מעליהם. "זֶה הַשִּׁיר, אֶל בִּינָה נְשָׂאתִיו וְאֶל גֹּדֶל/ בִּנְתִיבַת הַנְּדוּדִים הַיְשָׁנָה,/ מִשֻּלְחָן אֶל חַלּוֹן וּמִכֹּתֶל אֶל כֹּתֶל,/ בֵּין תְּמוּנוֹת וְעֵינַיִם כָּלוֹת לַשֵּׁנָה", כך אלתרמן על מלאכתו. כך חשבתי על מלאכתי.
ולא למעני ולמען חדוות הכתיבה או שמחת הפולמוס כתבתי במשך שנים - גם אם אף אלה שכנו בתודעתי - אלא בעיקר למען עמי ומולדתי ומורשתי. התווכחתי עם יריבים אידיאולוגיים כשליח ציבור, מדבר בשמם של המונים שלא תמיד התעכבו על הניסוח הנכון של דבריהם. עשיתי זאת עבורם. פעמים תהיתי, האם הדוברים היריבים, המתקיפים בנאצות את נבחרי הציבור, אינם מבינים שבעצם ניאצו את הציבור שבחר באותם נבחרים?
ומי היה הציבור שביקשתי לדבר בשמו: במיוחד ישראל השנייה, שגם הוריי ז"ל נמנו עימה. במשך שנות ילדותי ובגרותי חיפשתי בנרות אחר בדל מאמר שייגע בי ויבטא את דעתי. בכיליון עיניים חיפשתי בעיתונים דף אחר דף, ומצאתי בעיקר כאלה שדיברו נגדי ונגד אמונותיי. רק בירכתי העיתון הייתי מוצא כותב או שניים לרפואה שמאמריהם הוצנעו. עולם מנוגד: סביבי - במשפחתי, שכונתי, רחוב העיר ובתי הספר שבהם למדתי - דיברו דבר אחד; ואילו בעיתונות שהיתה אמורה להביא את מגוון הקולות של הציבור, דיברו דבר אחר. כאילמים היינו. זאת, לכל הפחות, היתה חווית היסוד שלי. לכן פניתי לכתיבה ציבורית.
7 לא רק ויכוח ופולמוס וחידוד הדעות ביקשתי להביא בטוריי, אלא גם עידוד והכרת הטוב. אנחנו עם שרידי חרב שזכה למה שלא זכו אבותינו ואימותינו במשך מאות רבות: לשוב לציון ולחדש בה את מלכות ישראל השלישית, היא מדינת ישראל. לא יכולתי לשבת מנגד כשטובי מנהיגינו וכותבינו שופכים מדי יום קיתונות של רותחין על העם המסרב לשעות לעצותיהם, ומנבאים לו חזות קשה ועתיד שחור. רק לפני רגע קמנו לתחייה מאפר המשרפות, אחרי 1,813 שנה של אובדן עצמאותנו וריבונותנו. מה דחוף כל כך להפחיד, כמה רע ומר צפוי לנו ועד כמה כבר עכשיו איננו יודעים שרע לנו? משחר קיומו העם הזה רגיל בנביאים. והנה, כל נביאינו ידעו לשלב בתוכחותיהם גם דברי נחמה, לחזק ברכיים כושלות, להצביע על הטוב ולומר לעם שהגיע זמן גאולתו. נביא שנבואתו היא רק תוכחה, מסתכן בנבואת שקר. ומנביאי האמת נלמד.
ועוד רעיון חשוב הנחה אותי בכתיבתי, מה שחכמינו כינו "איפכא מסתברא". נכון שהמחנה השמרני־ימני-מסורתי נמנה עם רוב החברה הישראלית, אבל במוקדי הכוח העיקריים שלא מקיימים בחירות - אקדמיה, משפט, תרבות ותקשורת - עדיין יש אחיזה ושליטה לעילית הוותיקה שמסרבת לזוז מעט ולפנות מקום לידה (לא במקומה!). בתקשורת אכן חל שינוי, הרבה בזכות נוכחותו המשפיעה של "ישראל היום" ובזכות הרשתות החברתיות. גם מערכות חדשות אחרות מכניסות יותר ויותר עיתונאים וכותבים המייצגים את הקול שהושתק והודר במשך שנים.
והקול הוא קולה של ארץ ישראל, קולן של מסורת ישראל ותורתה, קולה של ישראל השנייה, קולה של הכלכלה החופשית, של עמידה על זכויותינו הלאומיות, זכותנו להגנה עצמית מפני אויבינו גם אם מדובר בהתקפת מנע, קולה של עילית שמרנית בהתהוות, התופסת את מקומה ליד הגה הספינה הציונית - לא רק במערכות השלטון, אלא במערכות הרוח, המשפט, התרבות והחברה.
משום כך, ראיתי חובה עמוקה להציג את הצד השני בדיון הציבורי, גם אם היו פעמים שספגתי בוז ונאצות וכינויי גנאי; ענדתי אותם לצווארי כאות כבוד. השתדלתי לנמק ולהעמיק בטיעוניי ככל שכתיבה בעיתון יכולה להיות. אני מודה שלא זכיתי לדו־שיח פורה עם יריביי האידיאולוגיים. רבים וטובים שם קראו אותי בקביעות ואף כתבו לי תגובות אישיות, אבל הרוב המוחלט - אפילו מבין אלה שניהלו איתי דו־שיח מאחורי הקלעים - בחר שלא לתת לזה פומבי. את הסיבות תשערו לבד.
8 עכשיו הגיע הזמן לומר שלום. חכמינו לימדונו שלא עלינו המלאכה לגמור, גם אם איננו בני חורין להיבטל ממנה. מעולם לא חשבתי שאני אוחז באמת כולה, אלא בשיפולי גלימתה, לפי מיטב הבנתי. אני מודה על הזכות שהיתה לי לשרת את עמי בשדה הרוח והכתיבה. עכשיו פניי לשדה הדיפלומטיה. אתאמץ לשמש שליח ציבור נאמן לעמנו, למדינתנו ולמורשתנו העתיקה. פרק חדש בחיי נפתח, פרק שהוא דף קטן בספר החיים הישן של עמנו. "וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הָעוֹלָה / סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמָּה רַק גַּעְגּוּעַ" (אלתרמן, אלא מה?).
תודה לקוראים ולקוראות על כל השנים. בקשה קטנה עימי: אנא, שלחו אלי תגובה בכתובת הדוא"ל Dror.Eydar.Bye@gmail.com. אשמח מאוד. תודה לכל מי שפגשתי ועבדתי איתו או רק נגע בי, בנפשי ורוחי. ניפגש באמצע הדרך ונראה בטוב ירושלים כל ימי חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו