"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הגזענות בשמאל הפכה לפתולוגית

,עודכן

לא התנשאות ולא זלזול; דבריו של שבתי שביט מצחינים מגזענות. זו מסגרת ההתייחסות הראויה להם, כל אחת אחרת עושה לו הנחה. אמנם, במובנה הקלאסי, הפורמלי, גזענות היא תפיסת עליונות על קטגוריה חברתית בהתבסס על קריטריון גזעי מובהק. שביט מייצג דגם מעודכן של גזענות, שאינו נזקק למוצא אתני או דתי כהוכחה לפגם; תוכלו לקרוא לזה "גזענות מהותית".

החפיפה ההיסטורית בין השסע האידיאולוגי לשסע העדתי בישראל, שממנה משתמע הזיהוי הפוליטי בין ימין ומזרחים, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב תפיסת העליונות של השמאל, האשכנזי ברובו, על הימין. "צ'חצ'חים", "תנועות מזרחיות", הלקסיקון ידוע. בשנים האחרונות נוספו גם הבחנות פסיכו־פוליטיות: תמיכתה העקבית של הפריפריה המזרחית בליכוד - בדיוק כמו נאמנותם של פוליטיקאים מזרחים לנתניהו - מוסברת כהתרפסות של המזרחי הצייתן לפני האדון הלבן. הדברים החולניים האלה נפוצים יותר ויותר, אך חולפים מבלי משים, מפני שהורגלנו לחפש את ה"גרבוז" התורן, המבטא גזענות אוריינטליסטית מהזן המוכר.

גם אצל שביט מפעמת הגזענות הישנה, בעיקר כשהוא עורך הבחנה מבחילה בין "טקסי הבאת הביכורים בקיבוצים" ל"התנהגות הבהמית בימית 2000". אבל חסיד הממסד הישן ממחיש עד כמה מזרחיות שוב אינה קריטריון הכרחי לתפיסת ימנים כקבוצה חברתית נחותה. לא רק שבוחרי נתניהו הם "חסרי דעת, חסרי הבנה", הם גם "אנשים שהסף הנורמטיבי שלהם בגובה דשא". זו בדיוק תפיסת המערב את ה"אחר" כנחות מבחינה קוגניטיבית ומוסרית: "פראים", "ברברים", ועכשיו "בגובה דשא". הכלל הוא ברור: לעומתנו, בני התרבות, "הם", בימין, שרויים עדיין בשלב התפתחותי מוקדם, וטרם התפתחו לרמתנו האינטלקטואלית והמוסרית.

"ימניות", אפוא, היא לא נטייה פוליטית, אלא סמן של איכות אנושית ירודה, ומעל הכל - היא פתולוגית, ממש כמו מחלה כרונית. מה יכול להציל את הימנים מנחשלותם? "צריך לחנך אותם", קובע שביט בלי בושה, כלומר לגאול אותם מנבערותם. כך בדיוק דיברה אירופה על העמים הילידים בארצות שכבשה ונישלה, ושלחה סוכנים שיחנכו את הפראים ויהפכו אותם למשהו שמתקרב, איכשהו, לחומר אנושי שניתן לשלוט בו. "משימת תירבות", כינו את הפרויקט המערבי הלבן לאילוף הברברים הצהובים־חומים־שחורים; לשליחים, כידוע, קראו "מיסיונרים".

הספרות המדעית גדושה במחקרים על דפוסי השיח והדיכוי שבאמצעותם הגדירה הבורגנות את העניים כ"אחרים", קולקטיב שנחיתותו המנטלית מסבירה את מצבו העגום. לא ניצול ולא יחסי כוח: הם עניים באשמתם, עוני פתולוגי. זה בדיוק השיח הגזעני של שביט, המגדיר את הנחיתות השכלית והמוסרית כתכונות אופי מהותיות ואינהרנטיות לימין. וכמו גזען, גם הוא מבחין בין "ימנים טובים" (גאולי נתניהו) ל"ימנים רעים" (ה"בייס" שלו).

שביט הוא לא סנוב מתנשא מרמת השרון; הוא גזען מעודכן. וכך גם כל אחת ואחד ממבקריו ה"אמיצים" בשמאל, שזיהו את הנזק ואצו לגנות את הדברים מהר־מהר, לפני שהליכודניקים הרגשניים ייעלבו וינהרו בחזרה לזרועות נתניהו. זו כבר גזענות פתולוגית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר