הרב יגאל לוינשטיין הגיע לפרסומו בזכות המדע והקהילה הלהט"בית • הסכנה בדבריו נשקפת כשהוא מפרק זהויות בפשטות מקפיאה, ומשאיר לתלמידיו יותר מדי חומר למחשבה
אחרי תפילת ערבית, הרחק מתיקון חצות, בית הכנסת כיפה בשכונה ה' בבאר שבע מתמלא לאיטו. פעם קראו לו על שם צורתו הייחודית ככיפה. השנים חלפו, תוספות בנייה שברו את הקווים העגולים, הנשים הרוויחו עזרה והמרחב הציבורי הפסיד ארכיטקטורה ייחודית. גם בפנים הקהל שונה. פעם היו כאן כיפות סרוגות בקוטר שיידע את העולם שהן שם, אך לא עשה מזה עניין. עכשיו הכיפות הן קערות נחמן הפוכות מצמר מדובלל, כיפות סושי שיתאימו לקוצי הג'ל וכיפות בד שחורות. לחילוני זה עשוי להיראות כמה בכך, אך המרקמים, קוטר היריעה ושוני החומרים אינם רק שינויי אופנה. בדרכם הבדית, הכיפות המשתנות מספרות את סיפורה של הציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות. מה שפעם היה מרכז, נפתח היום לכל הכיוונים, התפצל והתגוון לעוד תתי־קבוצות מקצינות ומתייחדות.
צילום: דויד פרץ
משחר ילדותי אני מכיר את בית הכנסת, כל מוריי ורבותיי מהישיבה ששכנה בצפון ד' התפללו ב"כיפה" בשבתות. כך נודע בית הכנסת כמרכז הרוחני והתרבותי של אנשי הציונות הדתית בעיר הדרומית, בלב שכונה ה' "לדוגמה", שמה המקורי של השכונה עם המשעולים והכיפה. אנחנו, כילדי שאר השכונות בבאר שבע, פירשנו את שם השכונה כדוגמה לאיך באר שבע היתה צריכה להיות, ללא ילדי השיכונים שהפרו את האידיליה בין אדם, כיפה ומדבר.
הזמנים משתנים. דור ההורים התמעט, הבנים והבנות עזבו, ילדי השיכונים עברו לגור בשכונה, ולבית הכנסת קוראים היום על־עדתי. בהזמנת ארגון תרבות של אנשי הקהילה, הגיע הרב יגאל לוינשטיין לשאת דברים בבית הכנסת הוותיק. לוינשטיין, ממקימי וראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, נודע בציבור הרחב בעקבות אמירות בוטות בשיעורים שנתן לתלמידיו כנגד שירות נשים בצה"ל, נגד פמיניזם הגורם לנשים לאבד את איכותן הנשית הייחודית, נגד קצין חינוך ראשי המרכך את הצבא על ידי חינוך לפלורליזם וקבלת האחר, ואפילו היה מראשוני היוצאים נגד בג"ץ בטענה שבאמצעותו המיעוט משתלט על הרוב. כשהוא מדבר על מיעוט, סביר להניח שלוינשטיין מכוון אל הקהילה הלהט"בית, שאותם תקף בעבר.
מיותר לחזור על האמירות הפוגעניות, שכן על חלקן התנצל, וגם אם לא, אין ברצוני להיות שופר סתם לדבריו. שכן הדהוד אמירות קיצוניות הוא הטריק המלוכלך של הארשת החברתית. כל אלו הזועמים ומשתפים דברי בלע בלהט, הופכים למעשה להיות נושאי הבשורה של הכוכבים הווירטואליים ויוצרים להם עדת מאמינים, שכן בעולם קוטבי של שחור ולייק, המשוואה ברורה - אם "הם" מתנגדים לו, אזי ודאי שיש משהו בדבריו ולכן אנו בעדו.
צילום: דויד פרץ
שתי נשים עומדות ליד הכניסה לבית הכנסת עם שלטים, מוחות בדרכן החרישית כנגד האיש שאמור לשאת דברים בערב זה. "חזור בך", קוראות הכתובות. לוינשטיין מגיע לרחבה, מביט בהן לרגע אטום, ונחפז לדרכו אל פנים בית הכנסת, שם יישא דברים לקהל צעירים ממתין ואוהד. כאן מתגלים יתרונות היו־טיוב התכליתי על פני חסרונות המציאות. לוינשטיין המורגל כנראה בקהל תלמידים שבוי, מיומן מדי בנאומים למרחקים ארוכים. במשך שעתיים וחצי נטולות כריזמה, עם שכחה מביכה של פסוקים, טעויות בציטוט, מתן "מחמאות" מעליבות לרבנים אחרים (על הרב אבינר הוא אומר: הספרים שלו קלים, חומר טוב לקחת לטיולים), אי־הבנה היכן הוא נמצא (יהודה ושומרון הם ערש החיים היהודיים! "אתה בעיר האבות..." מעיר אחד מיושבי הספסלים), לוינשטיין פורש את משנתו בשפת טינופת צופים חברמנית, הכוללת אינספור וריאציות על המילה "אחי" (אני הכי אוהב את גולני, אצלם אין אתיופי, אשכנזי או נכה, כולם - אחי), ועוד כמה מילים "מגניבות" שהתעדכנו לאחרונה אי אז בשנות התשעים.
אולם הקשבה אורכית לדבריו חושפת שמאחורי דלות החומר, מסתתרת תפיסת עולם שיטתית ומדויקת. כשמקלפים את כל ההסחות הפופוליסטיות, לוינשטיין חושף את האמת שלו בבהירות: יש רק סמכות אחת בעולם, והיא אלוהית. התורה היא דבר האל ולכן היא הסמכות היחידה שעל פיה צריך לפעול, ואם אתם לא מאמינים בזה - הכל מותר בסדום ועמורה.
מהרגע שנכנסתי לבית הכנסת משך את תשומת ליבי ספר כתום וכבד שהונח על הסטול מול לוינשטיין, "האנציקלופדיה של הרעיונות" מאת דוד גורביץ' ודן ערב. מתחילת הערב תהיתי האם לוינשטיין יצטט מהספר, אולם האיש שהודה בחיוך גאה כי כשל מלהבין את "ההוכחה הראשונה של אריסטו", לא פותח את הספר, כל תפקידו הוא לשמש אביזר במה. בסוף דבריו יניף לוינשטיין את התנ"ך ביד אחת, ואת אנציקלופדיית הרעיונות בידו השנייה, ויאמר: כל מה שהתנ"ך אוסר, זה מתיר, כמבהיר אין גם וגם, זה או זה או זה.
בספרייה הפרטית שלי מונחים התנ"ך ו"אנציקלופדיה של הרעיונות", אחד ליד השני, והם חיים היטב בשלום. אולם ככל שהעולם סביבנו הופך למגוון ולמורכב יותר ויותר, כך גם החברה האנושית מתמודדת במערכות מוסריות מורכבות יותר, מלאות ספקות, היסוסים וסתירות פנימיות. ועדיין הידיעה שאין ביכולתנו להשיג את האמת המוחלטת אין משמעה שכל השאר הוא שקר.
צילום: דויד פרץ
החיים המודרניים הם פלא מורכבות הגם וגם. בלי המדע, הרלטיביזם והקהילה הלהט"בית, לא היה יכול הרב לוינשטיין להגיע לפרסומו בעולם הווירטואלי. מקרוב, לוינשטיין הרבה יותר מכיל ופתוח לדעות האחר מאשר הייצוג הדמוני שלו בתקשורת. גם דבריו על הקהילה הגאה מפרידים בין אנשים בעלי נטייה מינית לבני מינו או מינה לבין כאלה המממשים אותה. אך לוינשטיין אינו מסתתר בעמימות השפה ואומר בהגינות, שעם כל הרצון הטוב וההכלה, הוא אינו יכול לקבל את הדבר כמעשה לגיטימי, מפני שהוא מנוגד להלכה - מרכז עולמו. כמי שגדל באוהלה של תורה, תמיד השתאיתי על הלהט החילוני המבקש לגרום לאנשים דתיים להאמין במשהו שנוגד את תפיסת עולמם. "שבעים פנים לתורה - אני אומר כן", חותם לוינשטיין, "שבעים ואחת - לא". ומי שלא מסוגל להכיל את המורכבות הזו ולחיות עימה, מתנהל מעברה השני של המראה בדיוק כלוינשטיין.
כאדם שעמדותיו גלויות, לוינשטיין אינו מזיק ברובו. אבל הסכנה האמיתית מופיעה כשהוא מדבר על הפוסט־מודרניזם, על פירוק הזהויות שמצוי בו, כאבי כל רע. לוינשטיין דן בבעיה החמורה של החלפת המושג "אבא ואמא של שבת" בגני הילדים במושג "הורים מקבלי שבת". כשדבריו משתקפים בפי אחד מתלמידיו, שלוקח אותם עשרה צעדים קדימה, נולד משפט מדהים: "אני יודע שכשאנחנו רצים על הג'בלאות של אבא ואמא של שבת, הבתים מאחורינו נשרפים".
מה בין דבריו של לוינשטיין לאלימות שבמשפט תלמידו? יותר מכל פירוק הזהויות, זו הסכנה האמיתית האורבת לנו כחברה, והיא הפרשנות המתלהטת, הממהרת. שכן מי שבמוחו כבר "רץ על הג'בלאות" כדי להילחם ב"מקבלי השבת", גם יניף נשק נגד אחיו, אם יחוש ש"ביתו נשרף" ממצעד הגאווה.
משפטים שאנשים אומרים
מגדלי עזריאלי
א: אין עליה, היא פשוט תותחית!
ב: באמת, תותחית על חלל!
א: לא ייאמן, גם בגילה המופלג היא נראית פגז!
ב: לגמרי הפגזה, בת כמה היא בכלל?
א: עשרים ושמונה־איש כזה? אני חושבת?
ב: וואלה? מבוגרת, אבל אין, איזו פצצה היא, למות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
