אוחנה צדק: כשפסיקת בג"ץ אפשרה פיגוע ירי

בראיון לחדשות 12 דיבר שר המשפטים, אמיר אוחנה, על אפשרות בה המדינה לא צריכה לקיים פסיקות בג"ץ, ונתן כדוגמה את הפיגוע בו נרצחה טלי חטואל ובנותיה, פיגוע שהתבצע בחסות מקבץ בתים שלמרות בקשות הצבא בית המשפט מנע את הריסתם. "הצבא זיהה את המבנים כסכנה ביטחונית, ובג"ץ, למרות שאין לו מומחיות, החליט למנוע את ההריסה", אמר אוחנה.

הדברים הללו עוררו סערה, ולכן ראוי לעשות סדר בפרטים. בשני במאי 2004 נסעה טלי חטואל עם ארבע בנותיה על ציר כיסופים, מקטיף לאשקלון, כאשר שני מחבלים שהסתתרו בצל הבתים פתחו עליה באש, אילצו אותה לסטות מהכביש, וירו בה ובבנותיה מטווח אפס כשהרכב נעצר. המחבלים שביצעו את הפיגוע הסתתרו מאחורי בתים שהצבא ביקש להרוס מזה מספר שנים, אך לא עשה זאת בשל התערבותו של בית המשפט העליון.

מעיון במסמכים מתברר ששנתיים קודם לכן, במרץ 2002, הצבא ביקש להרוס את אותם בתים משיקולים שהוגדרו "צבאיים החלטיים" בצו ההריסה עליו חתם תא"ל ישראל זיו, המפקד הצבאי בעזה. נגד הצו הזה הוגשה עתירה, בטענה שישנן חלופות להריסה כמו הזזת הכביש או בניית גדר בין הכביש לבתים. השופטת אילה פרוקצ'יה הוציאה צו ביניים וקבעה כי הבתים לא יהרסו "אלא אם ימצא כי הריסתם מתחייבת משיקולי ביטחון מובהקים". בעקבות הצו, וכפי שהיא נוהגת לרוב במצבים דומים, המדינה הודיעה לבית המשפט כי "כרגע אין בכוונתה לבצע פעולות הריסה", וכך הבתים נותרו על כנם עד לרצח חטואל, במרץ 2004.

לאחר הרצח, הצבא החל להרוס את הבתים המדוברים. המשפחות הפלשתיניות עתרו שוב, אך לאחר שנציג המדינה הבהיר כי היא נעשתה למען "צורך מבצעי דחוף", בעקבות הפיגוע המשולב, הם משכו את עתירתם והבתים נהרסו.

הרמטכ"ל דאז משה יעלון אמר באותם ימים: "יש פה בפרוזדור כיסופים בתים קרובים לציר שאנחנו מטעמי ביטחון שקלנו וגם רצינו להזיז אותם ולפצות את התושבים, אולם הדבר לא אושר לנו במערכת המשפטית”. ואכן, ניתן לטעון כי אילו בג"ץ לא היה מתערב בפרשה הבתים ככל הנראה היו נהרסים עוד בשנת 2002, בדיוק כפי שדרש הצבא, וממילא ייתכן כי הפיגוע היה נמנע.