השאלה העולה לנוכח הוויכוח המתלהט בימים האחרונים בין תומכי נתניהו ומבקריו בימין העמוק היא, לְמה זה טוב? רגע לפני פתיחת מערכת הבחירות, דקה וחצי אחרי תרגיל הונאה מבית, זה המסר שדחוף להביא לציבור?
לא בטוח שהנוטלים חלק במלחמת הרקיקים הזאת מבינים כיצד הם נראים מבחוץ, אבל כשביטוי כמו "גל התפכחות" מפנה במהירות את מקומו ל"התפוררות", היקום שולח הערת אזהרה ברורה. לא לחינם רבים בשמאל מחככים ידיים בהנאה ומתחננים לעוד מהטוב הזה. הם יודעים בדיוק למה; חילופי דברים מעין אלה, דווקא ברגעי הכרעה, החלישו את מפלגות השמאל באופן פתולוגי.
ימנים, הסתכלו על השמאל וראו כיצד נראית דינמיקה של קריסה חברתית; ויכוח פנימי לגיטימי הופך בקלות לעימות מקטב בין שני מחנות טהרנים. זה כבר בוער מתחת לרגלינו; המחנה שאתמול חגג ניצחון, קרוע היום בין "מגזריסטים" ל"ביביסטים"; הראשונים מוצגים כחסרי אחריות, האחרונים כנטולי חשיבה ביקורתית. הניואנס האידיאולוגי הופך בן רגע למחולל זהות, הנטייה הרעיונית נעשית לנאמנות שבטית. זו הדינמיקה, והיא תמיד דרך חד סטרית וחסרת מוצא. זה נגמר בטיפוסים שיעדיפו להפסיד לגמרי, רק לא לראות את היריב זוכה; כמו קומוניסטים שהעדיפו לראות את הסוציאל־דמוקרטים מפסידים לימין הגוליסטי בצרפת; כמו תומכי ברני סנדרס שהעדיפו את טראמפ על פני קלינטון.
זה נוגס כבר בימין, וייתכן שזה חלק מהנזק הסביבתי של זוהמת הליברמניזם. הדמורליזציה של תרגיל ההונאה צלחה: די בארומה קלילה של החמצה, אדים של תבוסה, כדי להבעיר מלחמת האשמות הדדיות, ולפורר את הלכידות שהמחנה הלאומי הצליח לשמר. הלכידות הזאת, אגב, היא הנכס המשמעותי ביותר של הימין. יש לנו אחריות לשמר אותה.
זה לא שאין מקום לוויכוח; ההפך. טוב שיש ביקורת על נתניהו גם מימין, וזו תהיה טעות קשה להתעלם ממנה, או לתהות על מניעיה הנסתרים. "שותפים טבעיים", כמו שאוהבים לכנות זאת בפוליטיקה שלנו, צריכים להרגיש נוח לבטא מורת רוח, והם צריכים לדעת שמקשיבים להם.
הבעיה מתחילה כשהשותפים מתחילים לערער זה על הלגיטימציה של זה. אני נמנע בכוונה מלציין שמות; אך מי שבקי מעט בפולמוס, מבין שמבקריו של נתניהו מואשמים בחשיבה מגזרית, בשחצנות, בעודף ביטחון עצמי ובכפיות טובה. מנגד, תומכי נתניהו מתויגים כליצני חצר, שרופים, מסורסי מחשבה ומדכאי שיח.
הכוח הצנטריפוגלי של הכינויים האלה עצום. הוא לא רק מייצר מטען רגשי שלילי כלפי הזולת, ולא רק מתייג עמדה לגיטימית כנגזרת של אינטרס צר - הוא גם ממריץ את הפרט "לקחת צד", במקום לגבש עמדה. זה הרגע שבו נגמר הוויכוח הענייני, המפרה, ומתחילה התנצחות על "פרינציפ". מכאן קצרה הדרך להיסקים אבסורדיים, כמו "אולי עדיף שנפסיד בבחירות", כי אז "הביביסטים" ייגמלו מנתניהו, או לחלופין, כדי ש"המגזר" יבין מה מקומו ויעריך את היד שמאכילה אותו. הקולות האלה כבר נשמעים, והם לא רק מופרכים, אלא הרסניים. קשה להבין איך רגע אחרי ניצחון המחנה הלאומי, ורגע לפני סיבוב חוזר, עולים דוברים המסבירים שתבוסה לשמאל עוד עשויה להיות "יעילה" בטווח הרחוק.
וזה אכן פולמוס עקר. במה הוא תורם למאבק על ארץ ישראל ולהכנת הממשלה הבאה לאתגריה הבאים, מעסקת המאה ועד הרפורמה בביהמ"ש, מהרפורמה בצה"ל ועד איראן? מילא שנזרקו מנדטים יקרים בבחירות; את הנעשה אין להשיב. אבל מדוע להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה מבנה נדיר של הזדמנויות גיאו־פוליטיות (כן, שוב טראמפ)?
אז מי מרוויח מקרבות הימין? מי עולץ לנוכח הסכסוך? בתוך תוכם, שני הצדדים יודעים שאין, ולא יכול להיות ערב בחירות, תהליך הבראה קונסטרוקטיבי כתוצאה מהתִגרה המיותרת, אבל פוטנציאל ההרס עצום; הביטו שמאלה והיווכחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו