חסידי ברק חונקים את הדיון

מה שאמור היה להיות גולת הכותרת בדיונים אינטלקטואליים בעלי משמעויות מעשיות לחיי האומה - באקדמיה, בכנסת, בתקשורת או במכוני מחקר - נדחק הצידה בבוז על ידי הצד האחד מול עיניו המשתאות של הצד האחר. מה שבעבר, לפני שנות דור, היה מקור איתן לכתיבה עשירה של ספרים ואפילו גאווה לאומית מסוימת, הולך ומסתמן כאות מתה. וכוונתי היא לוויכוח החד־צדדי בעניין מהותה ומעמדה של היהדות, או בפשטות, האם יהדותה של ישראל מתיישבת עם משטרה הדמוקרטי.

הוויכוחים על חוק הלאום, על האקטיביזם המשפטי, הפרדת רשויות ועוד, מתעלמים, ודי במכוון, מהיבטים עיוניים היסטוריים של הסוגיות, ואין מדובר באלפי שנים כי אם בשלושה עשורים וקצת. כותב על כך חתן פרס ישראל, פרופ' אלעזר שבייד: "ראוי אפוא לחזור על הטריוויאליות המוכחשת: יהדות איננה אידיאה אפלטונית קבועה במקורותיה הנצחיים. היא תהליך החיים התרבותיים־היסטוריים של העם היהודי. הדמוקרטיה איננה מתכונת חוקתית וממסדית קבועה. היא הבנייה של תהליכים חברתיים פוליטיים מורכבים בחיי עמים שונים. משטרו של שום עם איננו זהה עם המכלול ההיסטורי והתרבותי המעצב את זהותו, אלא רק אחד ממרכיביו". מדוע אפוא מתעלמים במכוון מדברים חשובים שנאמרו אך לפני שני עשורים, על ידי אנשי משפט והגות מן השורה הראשונה, שעשויים לאזן באופן משמעותי את תפיסתה והצגתה החד־צדדית של מדינת ישראל וממשלתה כסכנה לדמוקרטיה, כמהלכת אימים של שלטון החוק, כישות מדינית שבראשה עומד לא אחר מאשר דיקטטור?

נחזור 21 שנים לאחור. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אשר הוביל פרשנות קצה לקשר בין זכויות אדם לבין טיבה של דמוקרטיה במדינת ישראל, קבע כי "ביקורת עליי מותרת, רק אם היא מוצדקת" ("הארץ", 12.06.1998). אלמלא הכעס וחוסר האונים, אש וגופרית היו ניתכות על דבריו. וכי מי יקבע מהי ביקורת מוצדקת? שמא בית המשפט העליון או בג"ץ שוב יקבעו אפילו בעניין זה? התשובה היא: כן; זו כנראה משנתו של ברק.

דומה שצריך להיות נשיא בית משפט כדי למתוח ביקורת, וגם אז היא צפויה להיבלע ברעש המקהלה המגוננת על המדיניות הטוטליטרית־משפטית של ברק. כך למשל אמר מאיר שמגר, נשיא העליון לשעבר: "חלוקת התחומים בין רשויות השלטון סולדת מן הריכוזיות הטוטאלית אשר לפיה בית המשפט נדרש לכל עניין, פוליטי או אחר, ושם עצמו כמי שפוסק בו" ("הלשכה"). מנחם אלון, המשנה לנשיא לשעבר (בר־פלוגתא חריף של אהרן ברק), קבע: "הפנייה לבג"ץ הפכה לספורט לאומי. אין מערכת משפט אחרת שבה קיימת תופעה דומה" ("הארץ", 25.12.1994). יעקב מלץ, שופט העליון לשעבר: "בג"ץ חוצה קווים אדומים ופוגע בריבונות הכנסת" ("הארץ", 01.10.1997). ועל כל אלה נוסף מדבריו של השופט מישאל חשין: "באקטיביזם החוקתי יש מחטף חוקתי" ("כל העיר", 10.05.1997).

זו רשימה חלקית בלבד, ואם רק מקצתה היה מושמע בימים אלה, ייתכן שהדיון היה מתנהל בכיוון הגיוני יותר. ובמקום האמירה המקוממת של אהרן ברק - "מלוא כל הארץ משפט", היינו זוכים לקבל "מלוא כל הארץ היגיון", ויוצאים נשכרים מדיון ענייני בשאלות הכבדות הללו, שהרי נשכחה העובדה שדמוקרטיה היא צורת שלטון ולא ערך בפני עצמו.