מה טוב חלקי, נולדתי והתחנכתי בתקופה שבה סמלו הבלתי מעורער של חג מתן תורה היה מגילת רות. כן, היו ימים שבהם התכוננו לחג בעזרת קריאה מדוקדקת במגילה ולא בעזרת עיון משווה במתכוני רביולי, ליקוט שיבולים או איסוף מסקרפונה ממדף המיוחדים בסופר.
שנה אחת, בהתקרב חג השבועות, לקחה אותנו אמא למוזיאון תל אביב, מרחק הליכה קצר מביתנו, והראתה לנו את דמותה של ערפה כפי שהשתקפה בציוריו של הצייר הדגול אבֵּל פן. הופתעתי מאוד - ילדה בת 10 - שצייר התנ"ך מצייר דמות שלילית כמו ערפה. ממה שלמדתי עד אז חשבתי שלא מגיע לה בכלל שיציירו אותה: היא הפנתה עורף לעם היהודי, הפקירה את חמותה הזקנה, חיבלה במורשת בעלה ובעיקר - הפסידה תהילת עולם. איזו פראיירית.
ערפה היא סמן שלילי במסורת היהודית, מכנים אותה בוגדת ומופקרת ורשעה. לכן כשראיתי את ציור ערפה ולידו תמונת רות, התאכזבתי: לטעמי ערפה יצאה תחת מכחולו של פן הרבה יותר יפָה מרות.
עשרים שנה לקח לי להבין שבכל הנוגע לערפה אנחנו קצת מרמים את עצמנו. כשקוראים את המגילה בראש פתוח ובלי לשמוע כל הזמן ברקע ש"ערפה מלשון עורף", מגלים שמדובר באחת הנשים הנאמנות. אחרי שהתחתנה עם יהודי שהוריו בחרו לחיות בסביבה מואבית וכנראה לא הפריע להם כל כך שכלותיהם לא מתגיירות, והתאלמנה ממנו מבלי שהביאו ילדים לעולם, ליוותה ערפה את נעמי חמותה לבסיס האם - בית לחם. נעמי לא הלכה לבית לחם מטעמי ציונות, היא פשוט מילטה נפשה מהרעב של שדות מואב אל אזור פורה.
רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה. וויליאם בלייק, 1795
כשנעמי נוהגת בהגינות ומשחררת את כלותיה, הן דופקות סצנת בכי אך בסוף נרגעות. רות דבקה בחמותה ואילו ערפה נושקת לנעמי אך שבה לבית אמה. איזה דבר נכון לעשות, כשאת מבינה שהדרך לא מביאה אותך לשום מקום הגיוני עבורך, פשוט לחזור להורים. ערפה ילדה טובה, לא מרדה בנעמי ולא באף אחד אחר. אז נכון, רות היתה מופת של מסירות. אז מה? גם ערפה היתה מעל הממוצע.
ב"מגילת ערפה" של חיים נחמן ביאליק, חיבור ביקורתי ברוח תנ"כית מ־1934, השנאה לערפה לעומת האהבה אל רות בולטת במיוחד. רות, כך כתב, היתה "תמה וצנועה וחרדה" לעומת ערפה שהיתה "הוללה וסוררת ועזת נפש". ביאליק מתאר אותן גם בבגרותן: "רות שבעה ימים והיא עודנה דשנה ורעננה, ידיה לא יגעו מזרוע צדקה וחסד ורחמים", לעומת ערפה ש"בלתה מזוקן בארץ פלישתים... ותשב הבָּלה כל הימים על אם הדרך".
כדי להבהיר את רשעותה של הבוגדת לעומת עוצמתה של החסידה, מזכיר ביאליק כי דוד הוא צאצא של רות, וגוליית - של ערפה. דמגוגיה? אולי. חינוך? בטוח. מי שהחליט על כינויה של ערפה ידע שלדורות הבאים צריך להיות ברור שיש אמת אחת - זו של רות, של עם ישראל. ממש כמו המונח "עצת אחיתופל" לעצה גרועה - הרי אחיתופל היה אחלה אסטרטג, העצות שסיפק לאבשלום היו מצוינות. אז למה אנחנו מכנים עצות מפוקפקות בתואר זה? משום שעצותיו לא שירתו את האינטרס הלאומי אלא נועדו לפגוע בדוד המלך ולחבל במלכות ישראל, ולכן נזכר לרע.
וזאת גם הסיבה שכולם מוקיעים את ערפה - מבחינתו כולם צריכים לסגוד לאלוהים שלנו וליטול חלק במאמץ הלאומי. אבל השנה, כשחג השבועות מפציע בתוך רצף של תוהו ובוהו מדיני, בלאגן שבו כל צאצא של דוד המלך הופך כל יריב פוליטי לערפה, הדיכוטומיה של רעים או טובים אינה רלוונטית. אנחנו בוגרים מספיק כדי להבין שמי שחושב אחרת מאיתנו לא בהכרח אחראי לכל הצרות שנעבור מעתה ואילך. בשוק הפוליטי הישראלי אין יותר חסינות לאף אחד שחושב שהוא רות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו