תקווה בקצה המדבר

ביקור סאדאת בבאר שבע לפני 40 שנה - הפך אותה לסמל התקווה לעתיד הים־תיכוני • וציון חצי יובל להוצאת "קינת המהגר", שהזכיר כי שירת מואיז בן הראש עמדה כעצם בגרון קוראיו

המדרכות להטו בשרב, המורים עמדו על שפת הכביש והביטו בחשש על המוני הילדים שנפרשו כחומה אנושית לאורך ציר התנועה. אנו הקטנים עמדנו בחולצות לבנות, מצחקקים בחום השממיות, מתאמנים בהנפת הדגלונים שבידינו, ומחכים לנשיא אנואר סאדאת, בהתלהבות מתוחה. 

כחמש שנים לפני כן, השם סאדאת היה גרוע מקללה, הוא נשמע כצליל הרשע המוחלט, שמו של הצורר הארור מדרום. הסירנות צרחו בבוקר יום הכיפורים. מצרים עליך ישראל, נמלטנו מהבית בבעתה, המקלט היה נעול, התחבאנו מתחת לבלוק בקצה רחוב אוסוולדו ארניה.

ילדים רכים ונשים יוצאות צפון אפריקה, ניצולות שואה מוכות טראומה אשר עמדו ונשאו עיניים אל השמיים הקרועים מסירנות ומטוסים. מבטן המבועת של אמי וסבתי נחרט בי, מביטות בנו כחוליה האחרונה בקצה שרשרת הגורל היהודי.

ביקור סאדאת בארץ // צילום: באדיבות גואל דרורי

והנה כחמש שנים לאחר מכן, עמדתי בקרב ילדי באר שבע, לאורך דרך מצדה בבאר שבע, וכולנו חיכינו למכונית המפוארת של נשיא מצרים אשר בא לביקור בעירנו. מוכיח כי גם הבלתי ייאמן, יכול לקרות והאויב המר מכל ייהפך לשותף של כבוד. 

רק שבוע לפני 27 במאי 1979, התקבלה בעיריית באר שבע הודעה כי סאדאת ובגין יבקרו בעיר האבות. סאדאת, אשר הבין משהו בסמלים וסמליות, ראה את באר שבע כעיר שבה נפרדו למעשה דרכיהם של ישראל וישמעאל. יתר על כן, איזו עיר היתה מתאימה יותר לסמן את חוזה השלום שנחתם אך חודשיים לפני כן, מאשר העיר שקרויה על שם באר השבועה אשר סימלה את תום הסכסוך בין אברהם ואבימלך מלך גרר. 

במהירות הבזק התארגנה העיר לקראת הביקור, "הרגשנו שמשק כנפי ההיסטוריה מרחף מעלינו", סיפר עו"ד קיויתי, מנכ"ל העירייה דאז, לעודד בר מאיר מ"קול הנגב". "הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה. צריך להביא בחשבון שיחד עם סאדאת הגיעו לכאן גם סגנו דאז חוסני מובארק וראש הממשלה המצרי מוסטפא חליל, ומהצד הישראלי התלוו אליו נשיא המדינה יצחק נבון וראש הממשלה מנחם בגין. גלריה כזו של אישים העיר הזו לא אירחה מעולם בו בזמן. הביקור הזה שם אותנו על המפה. כל העולם ידע וראה מה זה באר שבע".

לא ידעתי מהו משק כנפי ההיסטוריה, אך כבר כילד הבנתי כמה מיוחד היה אותו יום חמישי. לרגע אחד נישאו עיני כל העולם לעיר קטנה על גבול המדבר, וראו אותה כמקום החשוב ביותר בעולם. מקום שבמרחק כמה שנים עבר מחרדה קיומית להיות סמל התקווה לעתיד ים־תיכוני טוב ושלם יותר. בגין וסאדאת נפגשו עם חברי מועצת העיר, ביקרו באוניברסיטת בן־גוריון וחתמו יחדיו על מגילת השלום.

השבוע ציינה באר שבע 40 שנה לביקורו ההיסטורי של סאדאת בעיר, בשלל אירועים: מסיורים בעקבות סאדאת ועד ל"תפריט מצרי" בבר הסטודנטים ליד דרך מצדה. מצער לגלות שהצד המצרי לא ציין את הביקור ההיסטורי, ואת ביקור הגומלין שערך בגין באל־עריש.

צילום: באדיבות גואל דרורי

אך מצער יותר לגלות שפרט לבאר שבע, שכחה מדינת ישראל בכללותה לציין 40 שנה להסכם השלום עם מצרים. נכון יש די והותר סיבות להתייאש משלום המדבריות, השורר בין ישראל ומצרים זה שנים רבות, אך דווקא בימים כאלו של קושי וערפול דרכים, שווה להזכיר שבשלט מעל הכניסה לבניין העירייה נכתב: "ברוך בואכם גיבורי השלום". צריך הרבה כוח כדי לשנות את העולם, אך צריך גבורה שהיא מעבר לכל כוח, כדי להפוך ייאוש המובן מאליו, לתקוות דרך חדשה. 

קינת המהגר. "במרוקו הייתי מרכז העניינים, מארגן מסיבות, חיה חברתית, תמיד מרכז העניינים, עד שהגעתי לישראל, מאז אני בפינה, בפינה של כל המסיבות שהפסקתי ללכת אליהן. בפינה של כל המסיבות בצד, בחוץ, שם 

מאז שהגעתי הפכתי למשורר". 

אשכנזים, מזרחים, חובבי דילן או ואן מוריסון - שירתו של מואיז בן הראש תמיד עמדה כעצם בגרון של קוראיו. לכאורה זו מחמאה עקומה, למי שהודה כי החל לכתוב כדי שכולם יאהבו אותו, אך שירתו של מואיז בן הראש היא תיאור התקוות ובעיקר השבר של דור הגירה שלם אל ישראל. אם שמו של בן הראש לא מצלצל לכם מוכר משיעורי ספרות, או העיתונות, או אם אתם מחפשים שירה נוגה, מתנחמדת ומתייפייפת, אל תפתחו את ספריו של מואיז בן הראש שכן אתם עשויים לחטוף כאפה מצלצלת. 

צילום: דויד פרץ

לפני חצי יובל הוציא מואיז בן הראש את "קינת המהגר" ספר שיריו הראשון בעברית. מאז תורגם הספר לאנגלית ספרדית, צרפתית, פורטוגזית ואיטלקית, אך במשך שנים רבות לא תורגם הספר לישראלית מצויה. היה זה השם שמגנט אותי. 

היו אלו המילים החותכות בלב הפועם, והמחשבות המתלבטות בכנות שאין שנייה לה, שהפכו את קרביי והפכו את הספר לנקודה מכוננת בהבנת זהותי. כל הגירה ואפילו "רילוקיישן", מהווים תהליך מלא קשיים ומהמורות עבור המהגרים מכל מקום, ולכל מקום בעולם. אולם כשקראתי את "קינת המהגר" הצלחתי להבין ובעיקר לחוש את מורכבות ההגירה הייחודית של יוצאי ארצות האסלאם לארץ ישראל.

בן הראש הציב בפני קוראיו מראת נפש סדוקה ונקרעת בין הרצון להגר "חזרה" אל המקום שהוא לכאורה הבית הטבעי וההיסטורי שלך, לבין תחושת החידלון והדיכוי התרבותי שזימנה לו המציאות בארצו החדשה־ישנה. בן הראש רצה לכתוב את האהבות שלו, אך הפך למשורר שתיעד דיכוי ששלל ממנו את זהותו הייחודית. דיכוי שלא הכיר בתרבותם של אותם מהגרים־שייכים, כתרבות לגיטימית וראויה, כתרבות שהיא בעלת ערך של אמת מעבר לפולקלור גרידא, דיכוי שהפך אותי ל"מזרחי", גרידא ותו לא, מפספס את העושר האדיר שהכיל בן הראש בתוכו כאדם. 

במשך שנים היה בן הראש דמות שוליים בועטת בקצה רפובליקת הבורקס של הספרות הישראלית. רבים מדי בתוכה פטרו את האיש ויצירתו כחסרי ערך אמנותי. ב־2012 זכה בן הראש באחד מאותם "פרסים של אשכנזים" בפרס השירה על שם יהודה עמיחי, והשבוע נערך כנס באוניברסיטת תל אביב לציון חצי יובל להוצאת "קינת המהגר", והכרה בערכו כאבן דרך ספרותית בישראל.

"זהו ספר שהוא מגילת איכה, מגילת קינה, מגילת פריצה, מגילת תפילה, הכי לירי והכי פצצת זמן פוליטית וציבורית", אומר אלחי סלומון ממכון אליישר באוניברסיטת בן־גוריון, אשר נשא השבוע דברים בכנס. יותר משהכנס מעיד על התרככות או שינויים בשירתו של בן הראש, הכנס וההתעניינות הגדלה בשירתו מעידים על הישראליות שנפתחת בעשור האחרון אל התרבות של יוצאי ארצות האסלאם בישראל, גם של ה"לא נחמדים".

משפטים שאנשים אומרים

קו 41, יפו 

א: את לא מבינה, היא מתה מקנאה בך... 

ט: 

א: יאללה, שחררי, מה את שמה עליה? והיא מתה מזה שכולם חיילים שלך, ועליה מי שם? 

ט: 

א: יאללה, נו עזבי. היא עומדת למות וזה רק מקנאות שאת - חיה, ועוד איך חיה. 

ט: 

א: מותק, אל תתייחסי, זה רק ממרמור. תבכי עכשיו, אבל את יודעת מתי תצחקי עליה? בהלוויה שלה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו