שלום בין העמים, לא בין הנרטיבים

כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה בקרב מי שקיוו או העריכו שאירועי יום הנכבה יובילו להתלקחות לאורך גבולותיה של ישראל, ואולי אף לתסיסה בתוככי הארץ. אלא שהיום עבר בשקט, ואף נראה שהותיר את הרוב המכריע של האוכלוסייה הערבית משני צידי הקו הירוק שוות נפש, אם לא אדישה.

מתברר כי בשעה שהדת מוסיפה למלא תפקיד מרכזי בחייהם של תושבי האזור, והשימוש בה עודנו מלהיט מפעם לפעם את היצרים ומוציא את ההמונים לרחובות - הלאומיות, ובפרט זו הפלשתינית, פשטה את הרגל ונותרה ללא נושאי דגל רבים. כישלונה של התנועה הלאומית הפלשתינית שב ומעורר את התהייה עד כמה היה בה ממש גם בימיה הזוהרים, במיוחד על רקע ניצחון האסלאם על הלאומיות הערבית בכל רחבי המזרח התיכון.

האדישות שבה מתקבל יום הנכבה מלמדת שפלשתינים רבים בעזה, בשומרון וביהודה, וגם בקרב ערביי ישראל, החליטו להמשיך הלאה, ולא להישאר תקועים בעבר המדומיין שהיו מי שניסו ליצור בעבורם. רבים מהם אינם מוכנים עוד להיות שבויים בתחושת הקורבנות, שהביאה אותם למבוי סתום ומונעת מהם לפרוץ קדימה אלי עתיד טוב יותר.

את ערביי ארץ ישראל פקד ב־1948 אסון, אך לא היה זה אסון טבע וגם לא אסון מעשה ידיו של היישוב העברי ולימים של המדינה היהודית. לאסון זה אחראים בראש ובראשונה מנהיגיו של הציבור הערבי בארץ, ולצידם גם המנהיגים הערבים במדינות השכנות, שבחרו כולם בדרך של מלחמה על פני דו שיח או ניסיון לחיות בדו קיום בשלום עם שכניהם היהודים.

איש אינו מבקש מהפלשתינים לשכוח את אסונם ואת הטרגדיה שהביאו עליהם מנהיגיהם. אבל הניסיון להטיל את האחריות למלחמה ולמה שאירע במהלכה על כתפיו של הצד היהודי, ועוד יותר מכך הציפייה כי הציבור הישראלי יאמץ אל חיקו את הנרטיב הפלשתיני כתנאי לפיוס בין העמים, רק מונעים את השגתו. השימוש בזיכרון ההיסטורי כקרדום לחפור בו - ולהרוס בעזרתו - מתגלה שוב ושוב כחרב פיפיות, שממנה עתידים להיפגע דווקא מי שעושים בה שימוש.

אכן, המעלים את יום הנכבה על ראש שמחתם אינם פועלים מתוך תמימות, וגם אינם מכוונים אל העבר, אלא אל העתיד. יש בהם המבקשים להניח את היסודות להמשך המאבק בישראל עד לחיסולה, בדרך של טרור ועימות צבאי, או באמצעות שיבה המונית של צאצאי הנמלטים או המגורשים במלחמת העצמאות לשטח ישראל.

דווקא משום כך, כל הרוצה באמת ובתמים בטובתם של הפלשתינים ומעוניין לקדם פתרון בר קיימא לסכסוך הישראלי-ערבי, צריך להכריז בקול גדול ובאופן וברור כי הפליטים לא ישובו לשטחה של מדינת ישראל אלא ייקלטו במקומות מושבם. למותר גם לציין כי פיוס בין יהודים לערבים לא יושג על ידי הכפפת הנרטיב הישראלי לזה הפלשתיני. בכלל, רצוי להניח את הנרטיבים בצד ולקדם שלום בין עמים, ולא פיוס בין נרטיבים היסטוריים.

אבל נראה שמשימה שכזו היא מעבר להישג ידם של המנהיגים הפלשתינים, וגם של המנהיגות הערבית בישראל. דווקא משום כך מעודד לגלות שהציבור הערבי אינו מוכן להמתין עוד למנהיגיו, ותחת זאת הוא בחר להמשיך בדרכו ולא להישאר תקוע בעברו.

ערביי ישראל ממשיכים לצעוד בכיוון מעורר תקווה של השתלבות בחברה, בכלכלה ובתרבות, למרות כל הקשיים והמחסומים העומדים בדרכם. דומה שגם הציבור הפלשתיני מחפש ערוצי השתלבות, ולא עימות. אם תקבל ממשלת ישראל בעתיד החלטה בדבר החלת החוק הישראלי ביהודה ובשומרון, היא עתידה לגלות להפתעתה כי רבים מקרב האוכלוסייה המקומית יקדמו מהלך שכזה בברכה, מתוך תקווה להפוך ביום מן הימים לאזרחים ישראלים.