זה אמנם הגיע באיחור של עשרות שנים, אך בשעה טובה נוספה מילה חדשה ללקסיקון שופטי בית המשפט העליון: הידברות.
הראשונה לשבור את חומת הסרבנות היתה נשיאת העליון חיות, שנשאה נאום לעומתי בכנס לשכת עורכי הדין. היא ציטטה מדברים שאמר בעבר ראש הממשלה נתניהו כדי לנגח אותו, אך מנגד אימצה את דבריו תוך קריאה לנהל "דו שיח אפקטיבי" ו"הידברות פתוחה וסדירה". אל קריאתה של הנשיאה הצטרף במהירות גם היועץ המשפטי מנדלבליט, שאף הוסיף תוקף מעשי לדבריה. "אפשר להעביר את פסקת ההתגברות - אם זה יהיה במסגרת חקיקה מקיפה וכוללת והידברות", הבהיר.
ההתרככות בגישתם של ראשי מערכת המשפט אינה פתאומית, ואין סיבה לחשוד שרוח של ענווה נכנסה באקראי בליבם של שופטי גבעת רם. בני האור החלו להבין שהסאה הוגדשה, ושהנתינים בעלי זכות הבחירה מאסו בדרכם ובהתנהלותם, ובצדק. מעבר למהפכה החוקתית ומיני ההיסטים המשפטיים, עשו פקידי, שופטי ופרקליטי ישראל הכל כדי להקים עליהם את הציבור ולאבד את האשראי לפתיחה ב"הידברות" מהסוג שהם מבקשים כעת.
מה לא ראינו בשנים האחרונות? שופטים המאיימים לגדוע את ידיהם של המבקשים שינוי, אכיפה בררנית בוטה, נכונות לדון בחוק יסוד, פסילת מועמד לכנסת מצד אחד מבלי לפרסם נימוקים, ומנגד התרת התמודדות של תומכי טרור ושוללי הקיום של מדינת ישראל. מול עיניהם הנדהמות של אזרחי ישראל הפך בית המשפט למוסד הנגוע בנפוטיזם ובסיאוב, מוקד של פטרונות והתנשאות; שופטיו שולחים ידיהם לכל מקום: הם ייאלצו את הרב הראשי הצבאי להתנצל בתמורה לאישור מינויו, יגערו בהורים שכולים ויפרסמו פסיקות אידיאולוגיות על טקסי זיכרון אלטרנטיביים.
כל יוזמת חקיקה הופכת לקץ הדמוקרטיה, וכל ניסיון לשינוי גורר אחריו התקפי זעם והצגת נבחרי הציבור כמי שמניחים אקדח על שולחנם של שומרי הסף. שורת המקהלה המשפטית של ישראל מזמרת בקול אחד על היעדר שקיפות וניגודי עניינים, אך בזה לכל סוג של שקיפות בתחומיה, ואף הקימה מאגרי מידע ומערכות מעקב חשאיות נגד אזרחים.
ובכל זאת, הגיעה העת להידברות. יוזמות החקיקה והרפורמה ביחסים בין הרשויות הכרחיות, והדבר חייב להיעשות בהסכמה רחבה ככל האפשר. על חברי הכנסת והשרים לחתור לכך בנחישות ולעמוד על ביצוע שינויים מקיפים. מנגד, עליהם להשאיר את הדלת פתוחה לשיח ולהסכמה לפני שיפנו למסלול החקיקה החד־צדדית.
למרות התנהלותם ותפיסתם העצמית, ועל אף תחושת הבעלות שלהם על המוסדות החשובים ביותר במדינה, בית המשפט, המשטרה והפרקליטות אינם רכוש פרטי. הם שייכים לכלל האזרחים. אהרן ברק אינו בית המשפט העליון, שי ניצן הוא לא בעל הזכויות של הפרקליטות ורוני אלשיך לא היה התגלמות החוק והמשטרה.
הגיע הזמן להשיב את הבעלות על אושיות המדינה אל הריבון שעל שמו הן רשומות בטאבו. הגשמת המהלך יכולה לסבול עיכוב של כמה חודשים, שבהם נבדוק אם מאחורי גישת הדו שיח החדשה שמבטאים שחורי הגלימה, עומדת כוונה ממשית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו