עריצותם של קנאי הדמוקרטיה

לפילוסוף הסיני האגדי קונפוציוס מיוחסת האמירה, שתיקון המדינה מתחיל מחזרה למשמעות המקורית של המילים המשמשות בשיח הציבורי. במהלך העשורים האחרונים, כל כך הרבה מונחי יסוד של החברה הישראלית רוקנו מתוכנם המקורי והנכון, עד שלחכם הסיני, אילו היה נוחת בישראל של 2019, היתה מצפה עבודה מרובה מאוד בתיקון המדינה.

את מסע התיקון צריך להתחיל בהחזרת המשמעות הטבעית למילה "דמוקרטיה". בניגוד למה שמפטמים אותנו מן הקצה השמאלי של המפה הפוליטית ושלוחותיו בתקשורת, דמוקרטיה איננה מילה נרדפת להשקפות העולם של השמאל. דמוקרטיה דווקא מעניקה לרוב את האפשרות לקבוע את גורלו ולהשליט את ערכיו. אם הרוב בישראל רוצה שמדינתנו תהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, אזי ההתנגדות לרצון הזה - בין אם תבוא מקרב אנשי רוח, ובין אם מכיוון שופטי בג"ץ - היא התגלמות העריצות האנטי־דמוקרטית.

לכן, אם מחפשים בכנסת את הסיעות העוינות ביותר לתפיסה הדמוקרטית - במקום הראשון תוצבנה הרשימות הערביות, המשלבות בתלכיד מוזר את תומכי האסלאמיזם הפנאטי, הלאומנות הפאן־ערבית והקומוניזם, והמנסות להפקיע מרוב הישראלים את הזכות לקיים כאן מדינה כרצוננו. על הקומוניזם ראוי להתעכב, שכן מטבעו הוא שולל את חירות הרוב לעצב את דרכו. בכל העולם כבר מבינים שהדמוקרטיה והקומוניזם הם הפכים הסותרים זה את זה, ואילו בישראל מלבינים את האידיאולוגיה הרצחנית הזאת ומאפשרים לחסידיה לפעול ולהטיף, ועוד בשם הדמוקרטיה.

הציבור הישראלי בוגר דיו להבין שלעתים קרובות מי שמשחיל את המילה "דמוקרטיה" בכל משפט, מעוניין ליפות באמצעותה את המשך שליטתו במוקדי הכוח ובשיח הציבורי. המשטר הדמוקרטי הנהוג בישראל מיטיב להגן על הזכויות הלגיטימיות של המיעוטים, ואין כל סכנה שזה ישתנה, בראש ובראשונה משום שהרוב הישראלי אינו שואף כלל לפגוע בזכויות המיעוטים.

הרוב הזה זכאי, לעומת זאת, לממש את ערכיו בכל תחומי החיים, מבלי שעריץ בתחפושת של שופט, עיתונאי או אמן יקבע בשבילו מה ראוי, מה מוסרי ומה נכון. כשזה לא קורה, באים לאוויר העולם עיוותים מוסריים נוראיים, כמו ההחלטה האומללה של בג"ץ לכפות על המדינה הכנסת פלשתינים לעריכת טקס זיכרון משותף לאנשי הטרור הפלשתיניים ולקורבנותיהם הישראליים.

ומיהם אותם בעלי השליטה אצלנו? לא חברי הכנסת או שרי הממשלה והעומד בראשה. בשל המגבלות החלות עליהם, והעובדה שהם עומדים לבחירת העם ומתחלפים אם רק הבוחרים רוצים בכך, שררתם מצומצמת. בניגוד לכך, הכוח המצרפי של מוקדי "האליטות הישנות" ברשויות האכיפה, המשפט והתקשורת הוא כמעט אבסולוטי. אין מעליהן פיקוח, ואין דין, שהרי את הדין הן עצמן מפרשות כראות עיניהן. כוח אבסולוטי שכזה משחית, ואם לא יבוצע תיקון דחוף, ישראל עלולה להידרדר למחוזות עריצות של ממש.