גרמניה צריכה לתמוך בטראמפ

לגרמניה יש דרכים שונות לקדם את האינטרסים שלה ברחבי העולם. כשהממשלה בברלין מנועה מסיבות כאלה או אחרות לפעול, עומדים לרשותה אמצעים שונים לעקוף את האילוצים. אחד מהם מכונה "קרנות פוליטיות".

לכל מפלגה בבונדסטאג יש קרן: "קונרד אדנאואר" לנוצרים־דמוקרטים, "היינריך בל" לירוקים, "רוזה לוקסמבורג" לשמאל הרדיקלי, וכן הלאה. ייעודן הראשי של הקרנות הוא "חינוך פוליטי" בגרמניה ומחוץ לגבולותיה. בכך הן הפכו לזרוע לא רשמית של מדיניות החוץ הגרמנית, במימון משרדי הממשלה הפדרלית.

"קרן פרידריך אברט", המקורבת למפלגה הסוציאל־דמוקרטית החברה בממשלת ברלין ומחזיקה בין השאר בתיק החוץ, ארגנה לאחרונה דיון פומבי על יחסי אירופה וטהרן, במלאת שנה לנסיגת ארה"ב מהסכם הגרעין.

תחת הכותרת "עסקה או לא עסקה?" (בקריצה ל"להיות או להיות?" של המלט), שוחחו להם דוברים מאיראן ומאירופה, כמו פרופ' חסן אחמדיאן מאוניברסיטת טהרן וסייד ח'אטיבזאדה מהמכון למחקרים פוליטיים ובינלאומיים (IPIS), זרוע של משרד החוץ האיראני.

המכון האיראני עלה לכותרות בשנת 2006, כשארגן תערוכת קריקטורות בינלאומית ששמה ללעג את השואה. הזמנתו של נציג מטעם המכון הזה על ידי קרן פוליטית הקרובה למפלגתו של שר החוץ הגרמני, עוררה ביקורת חריפה מצד ארגוני גולים איראנים וקהילות יהודיות, וגם הביאה את שגריר ארה"ב בברלין, ריצ'רד גרנל, לנסות לשכנע את ראשי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לבטל את ההזמנה. לשווא; הסוציאל־דמוקרטים לא אוהבים שבעלי ברית מתערבים בתוכניותיהם.

בתגובה לביקורת הסבירו ראשי הקרן, שמאז בחירתו לנשיאות של חסן רוחאני, הוחלפה כל צמרת IPIS, ומנהלי המכון הקודמים התפטרו במחאה על התערוכה. מעבר לכך, הסבירו ראשי הקרן, הדיון נערך בהשראת רוחו של הקנצלר לשעבר, וילי ברנדט, ש"מדיניות המזרח" שהנהיג בתחילת שנות ה־70 הביאה להרגעת רוחות המלחמה הקרה ויצרה פתיחות בצד הקומוניסטי, שהובילה לקריסת הגוש המזרחי. גם הפעם, הדגישו ראשי הקרן, הם מבקשים בעיתות משבר פוליטי לייצר במה לדיאלוג שימנע הקצנה ועימות.

אלא שהדיאלוג "הביקורתי" בדיון שנערך בברלין היה למעשה מונולוג אירופי־איראני בדבר הצורך להציל את הסכם הגרעין, ובאמצעותו גם את משטר האייתוללות.

למעשה, מאז פתחו האירופאים ב"דיאלוג ביקורתי" עם האיראנים בשנות ה־90, הם לא השיגו מאומה מהאיראנים, ורק אפשרו לטהרן לקדם את תוכניות החימוש והגרעין שלה. בדיחה נפוצה היא, ש"דיאלוג ביקורתי" משמעו שאיראנים ואירופאים נפגשים כדי למתוח בצוותא ביקורת על ארה"ב. 

יתרה מכך: עם כל הכבוד לתרומתו המדינית של וילי ברנדט, מי שגרם בסופו של דבר להתפוררות הגוש המזרחי היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן, בנחישותו לחיסול מה שהוא תפס כאיום הגדול ביותר על המערב. אלמלא "מרוץ החימוש" שיזם, ושהביא לקריסה הכלכלית והפוליטית של בריה"מ, ייתכן שההיסטוריה היתה שונה.

דונלד טראמפ רואה את עצמו כממשיך דרכו של רייגן, בהבחנתו הפשוטה והברורה בין טוב לרע. הוא בחר בשיטה אחרת להביא לקריסת הכלכלה האיראנית, כדי לאלץ את המשטר בטהרן לשנות מדיניות או לפנות את מקומו.

הגרמנים היו צריכים ללמוד מההיסטוריה מהי הדרך היעילה להתמודד עם דיקטטורות מאיימות, במיוחד אם לא רוצים להידרדר לשימוש בנשק. מכולם, דווקא הם היו צריכים להצטרף למאבקו של טראמפ במשטר האיראני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו