דחיפות היסטורית הייתה ביציעי מכבי נתניה אתמול. צבא צהוב־שחור שחיכה לים סוף שיפתח כבר. המשתנות בסמי עופר כמעט קרסו מלחץ אוהדי נתניה לפני המשחק, מנסים לפורר את הזמן כמו אבן בכליה בתקווה שתצא דרך מערכת השתן.
36 שנים, פעמיים ח"י של מדבר צחיח ויבש מתארים, הם הרבה זמן כדי לתת לקתרזיס לצאת מכל חור אפשרי.
והנה הוא מולנו, על הדשא. הגביע. גדול וכסוף וכביר ואכזר. נתניה לא זכתה בגביע, היא ניסתה לכפות את עצמה עליו. בלכתה אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. היא חיזרה אחריו, הציעה נישואין, שלפה טבעת והזמינה רב, ועוד לפני שיכול היה להתנגד נוכח ההצעה המפתעה, מצא את עצמו חבוק בזרועותיה ולו לכמה רגעים. הגביע הוא שלה. זהו, שלא.
מה שנראה טיל קרקע-גביע של מלמד בדקה הרביעית יצר 86 דקות המתנה מורטות עצבים. לאוהדי נתניה סיפרו שבני יהודה סבלנית, שהיא מחכה לעקוץ כמו נהג מונית ישראלי שמחכה לתייר פראייר מהאירוויזיון.
אז נתניה הניעה כדור בסבלנות לא אופיינית. זה גרם לטעויות מפילות לסת של ניקו אולסק, שצריך לקנות לדני עמוס סניף של זר פור יו על שהציל אותו מאשמה ישירה לשיוויון. 79 דקות לאחר מכן וכעבור לא מעט החמצות מורטות שיער הציפייה הנתנייתית נגמרה. הילדים בצהוב-שחור התיישבו עייפים בכיסא, מחבקים חזק את הצעיף איתו רצו לעטוף את עצמם היום בבית הספר. המבוגרים חיבקו אותם, נותנים לדמעה קטנה לזלוג אל רצפת היציע. הספירה אל התואר תמשיך גם הבוקר, בזמן שבשכונה יספרו על עוד ערב במשרד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו