מעל דפי העיתונים ובשלטי החוצות התנוססו לראווה מודעות ענק מטעם "מפקדים לביטחון ישראל', ובמרכזן הסיסמה: "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או היפרדות". מדובר במניפולציה מסוכנת הרחוקה ממגמות היסוד שקנו זה מכבר אחיזה במציאות, כפי שהתפתחה בחצי היובל מאז ראשית תהליך אוסלו. ההיפרדות שבשמה הם מדברים בוצעה כבר בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין. די בה לצורכי שימור הרוב היהודי במדינת ישראל ולסיום שליטתנו בעם אחר.
חתירתו של רבין לסיום השליטה הישראלית בפלשתינים הושגה למעשה במלואה. ההיפרדות מומשה בעיקרה בתחילה במאי 1994, עת נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה ואת המרחב שבה התגוררה לרשות הפלשתינית (רש"פ) שזה עתה הוקמה.
בינואר 1996, חודשיים לאחר רצח רבין, הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביו"ש (המרחב הכלול בשטחי A ו־B). ב־20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המינהל האזרחי והממשל הצבאי והוחלף במנגנון תיאום וקישור. מתאריך זה ואילך, נמצאים יותר מ־90 אחוזים מהאוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש תחת שליטה פלשתינית ולא תחת כיבוש ישראלי.
במילים אחרות, המחלוקת בין ישראל לבין הפלשתינים - ובין הישראלים לבין עצמם - אינה על הדרך לסיום "הכיבוש", אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C - הכוללים את כל היישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן.
הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה ברורה: צה"ל לבדו, ללא מסה של אוכלוסייה אזרחית ישראלית, יסבול מנחיתות בסדר הכוחות, בדיוק כפי שסבל בדרום לבנון.
יסוד הסכנה בנסיגות נוספות נובע מהשלכותיה הביטחוניות של הסדרת מרחב מכנית - שכונתה במילותיו של אהוד ברק: "הם שם ואנחנו כאן". בתפיסה זו, שההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה היתה ביטויה המובהק ביותר, הגבול ניצב כחיץ מוחלט ונוקשה בין שתי הישויות, באופן המחייב עקירת מתיישבים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית. בפועל הטילה ההתנתקות מגבלות חמורות, פיזיות ומנטליות, על יכולתם של השב"כ וצה"ל לפעול מעברו השני של הגבול למניעת הפיכתה של הרצועה לישות טרור.
רבין התווה למעשה בשומרון ויהודה מרחב המאורגן באורח היברידי, שבו חיות זו לצד זו שתי ישויות אתניות נפרדות, באוטונומיה שלטונית מלאה לרשות הפלשתינית בשטחי A ו־B. במתכונת זו, החיכוך היומיומי, כולל במישור הביטחוני, מבטיח יתרון בהפעלת הכוח, באופן שיכול למנוע התפרצויות עיתיות בעצימות גבוהה, מהסוג המוכר לנו ברצועת עזה.
בעצומה שפורסמה בקיץ 2005 בחתימת מאות חברי המועצה לשלום וביטחון, המורכבת מבכירי צה"ל ומערכות הביטחון לשעבר, הובטח כי ההתנתקות תשפר את ביטחון מדינת ישראל, בין השאר על ידי קיצור קווי המגע שלאורכם פרוס הצבא. עיקרון זה, העשוי להיות נכון במצבים מסוימים, אינו מתאים להקשר הישראלי־פלשתיני. לשב"כ ולצה"ל קיים יתרון משמעותי בממשק קווי המגע עם הפלשתינים, באורח המחולל חיכוך יומיומי על "אש קטנה" במרחבי דו־קיום משותפים כמו ביו"ש.
הסדרה מרחבית זו עדיפה עשרת מונים על זו שמומשה בעזה, ואשר כרוכה, כידוע, בהתפרצויות אלימות עד כדי מלחמה, מהסוג שחווינו במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן.
במציאות המרחבית כפי שהוסדרה על ידי יצחק רבין בשומרון ויהודה, טמון הפתרון הנכון. היפרדות נוספת, אשר לה מטיפים ה"מפקדים" בשלטי החוצות, תוביל לסיכון ביטחוני חסר אחריות עד כדי הפיכת כביש 6 לכביש גבול, וחשיפת ערי גוש דן לאיום מהסוג המוכר ביישובי עוטף עזה.
מעבר לשיקול הביטחוני, ראוי להזכיר ל"מפקדים לביטחון ישראל", כי חזון שיבת ציון היה ועודנו רחב בהרבה מהצורך להעניק ביטחון לריכוז יהודים המתכנסים לערי החוף.
אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו