8 מיליון מאמנים ישראלים, ואוסטרי אחד על הקווים

1.מכירים את הביטוי הנפוץ אצלנו: "בישראל יש 8 מיליון מאמנים"? כמובן הלייבל הוא שכולנו, בטטות הכורסה, יודעים הרבה יותר טוב מהמאמן על הקווים מי צריך לפתוח בהרכב ומה המערך הנכון לעלות איתו הערב מול סלובניה.

שלשום השתתפתי בפאנל במרכז הבינתחומי בהרצליה, שעסק בתפוח האדמה הכי לוהט בכדורגל הישראלי - מעמדו של המאמן בישראל. ואני שואל אתכם - אם בישראל יש 8 מיליון מאמנים, איך זה שבסופו של דבר מאמן הנבחרת שלנו הוא אוסטרי?

התשובה היא עמוק־עמוק בתוכנו, אצלנו. רובם של מאמני הצמרת שאיישו את התפקיד בקבוצות ובנבחרת בשנות ה־70, ה־80 וה־90 - דוביד שווייצר, יעקב גרונדמן, יצחק שניאור, יוסל'ה מירמוביץ', נסים בכר, זאביק זלצר, גיורא שפיגל, שלמה שרף (ועוזרו יצחק שום) ודרור קשטן - היו בעצמם כוכבי כדורגל ונבחרת בשנות ה־50, ה־60 וה־70. אברהם גרנט, המאמן המשוכלל ביותר בישראל מאז ומעולם, הפך למטאור בלי להיות שחקן כדורגל, אבל הוא היוצא מהכלל.

שדרת המאמנים הישראלים שהיתה אמורה לצמוח מהכוכבים של שנות ה־80 וה־90 ולהיות עכשיו בשיאה, נותרה ריקה. משה סיני, אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, ראובן עטר, גילי לנדאו ואחריהם חיים רביבו, אבי נמני ואייל ברקוביץ' נשרו, כשלו או ויתרו. בזירה נותרו בודדים. ניר קלינגר נלחם על חייו כמאמן, והיחיד שמחזיק בקריטריונים ועדיין שורד, אם כי עדיין בלי תארים ובלי עבודה בקבוצות גדולות, הוא יוסי אבוקסיס. מה שמביא אותי למסקנה, כמו בכל מיני מקצועות אחרים דוגמת בנייה וקטיף, שטובי בנינו לא בנויים לעמוד על הקווים, ועוד בשמש.

יותר מדי לחץ, יותר מדי ימי אימון ובעיקר תקשורת שעומדת עם פנקס פתוח, או יותר נכון לפטופים אכזריים. שנים של כתישה מול בעלי הקבוצות הביאו את החבר'ה למסקנה שעדיף לעשות לביתם - סוכני שחקנים, נדל"ן, עסקי לופט גישפט, משכורת שמנה כדחליל בבית"ר, מגיש בפריים טיים של יום שישי ושותף בקורקינטים (כולל כותרת על סיכום עם יענקל'ה שחר, שלא באמת היה לה שחר) ועוד כאלה.

2.לכל הטוב הזה הגיעו אנדי הרצוג והמנטור ווילי רוטנשטיינר. הוואקום כאן כל כך זעק לשמיים, שכל דבר הגיוני ומחשבה בהירה של הצמד, כמו ציוותים הגיוניים ונקיים מאינטרסים צרים ולחישות מקורבים, התקבלו בקריאות התפעלות. אפילו פעולות מובנות מאליהן, כמו למשל הסבר פשוט, נטול ספינים וקונספירציות לשאלה מדוע אלירן עטר לא זומן למרות כושרו (כי הוא לא מתאים טקטית), נותנות לנו להבין שמבחינת סביבת עבודה אנחנו במקום אחר.

3.הדאגה מתחילה הרגע, כשהאחריות תיפול פחות על המאמן ויותר על השחקנים. פה הכל כבר יותר קשה ומסובך. הרצוג מעדיף יציבות והבנת החומר באימונים על פני שחקני אינסטנט שנמצאים בכושר נוכחי משופר. ככה אריאל הרוש יעמוד הערב בשער, למרות שהוא לא עומד בין הקורות בב"ש כבר הרבה זמן, וככה טאלב טוואטחה יפתח, למרות שאיינטרכט פרנקפורט מסתדרת יופי בלעדיו כבר חודשים.

אבל יש לנו את מונאס דאבור וערן זהבי. אחד לא נספר בכלל עד לפני שנה, למרות שהוא בעונות קאנוניות, והשני צריך לשאת על גבו את כל עוונותיו, שהם בעצם עוונותינו. שיהיה לנו בהצלחה.