היחסים בין ישראל לחמאס סובלים מדימום קבוע מאז השתלטה תנועת הטרור על רצועת עזה ב־2007. כמה סבבי לחימה התנהלו בעשור האחרון בין הצדדים, אף לא אחד שינה את המציאות האסטרטגית ברצועה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיא כמעט בלתי נתפסת במונחי דעת הקהל בישראל: גם אם בין הצדדים מתנהלת יריבות מרה, מתחת לפני השטח קיימים אינטרסים צולבים, שהם בעיקר תוצר של ברירת מחדל.
מבחינת חמאס, נוכחות ישראל במרחב מאפשרת לארגון להמשיך לשמר את זהותו כתנועת טרור ולהתייצב כיריב שקול למנהיגות הרשות הפלשתינית, כגורם היחיד הנושא בדגל ההתנגדות. מבחינתה של ישראל, נוכחות חמאס ברצועה היא הרע במיעוטו. אמנם אפשר למוטט את שלטונו, אבל לתרחיש זה עלולות להיות השלכות קשות.
זו הסיבה שבשנה האחרונה שני הצדדים ניהלו משא ומתן עקיף באמצעות המצרים והקטארים על הסדרה לטווח זמן קצר־בינוני, המשקפת השלמה עם הסטטוס־קוו. ההיגיון שעליו התבססו המגעים היה דומה לזה שאימצה ישראל בהצלחה מול הרש"פ: שיפור באיכות החיים ושלטון אוטונומי לפלשתינים תמורת יציבות ביטחונית לישראל.
הסדרה זו הצליחה באופן חלקי, משום שבזמן שישראל התנהלה כשחקן שמרן ונמנעה מהסתבכות, התייצב חמאס למערכה על תקן יריב אקטיביסטי שאינו נרתע מסיכונים. מבחינת ישראל, סבב לחימה כרוך לא רק בחשיפת העורף עד קו תל אביב לירי תלול מסלול, אלא גם בנזק משמעותי לכלכלה. לעומת זאת, מבחינת חמאס, הקושי הקיומי דוחף לפעולה ומקטין את מחיר ההפסד בלחימה מול ישראל.
בשל כך נקט חמאס לאורך השנה האחרונה מדיניות של "הליכה על הסף". הוא החריף את המחאה בגבול הרצועה, פיתח את טרור העפיפונים והבלונים ונקט משא ומתן ב"שיטת הסלאמי": בכל פעם שהושגו הבנות, הן הפכו לנקודת מוצא ללחץ על ישראל לוויתורים נוספים. זהו גם הרקע המיידי לחידוש טרור הבלונים בשבועות האחרונים, לאחר שכבר הושגו לאחרונה הבנות והועברו לרצועה כספים באמצעות קטאר. עתה ישראל שוב מוצאת את עצמה בדילמה סביב דרך הפעולה המועדפת.
סביר שבתקופת הבחירות תנהל ישראל בזהירות את העימות עם חמאס. ואולם, היום שאחרי הבחירות מקרב את ישראל להכרעה בין קרני הדילמה: האם להמשיך לשחק במגרש שאליו גורר חמאס, או לשנות את כללי המשחק ולהביא את חמאס לקבל הבנות מתוך עמדת עוצמה.
שינוי שכזה יוכל להיעשות בשני תרחישים: הראשון, כחלק ממהלך להסדרה כוללת במסגרת "עסקת המאה" של הנשיא האמריקני, שתרתום לעניין את המדינות הערביות ללחץ מדיני על חמאס; והשני, כתוצאה של סבב לחימה ברצועה שיחייב את צה"ל לחשוב מבעוד מועד ובאופן יצירתי על האופן שבו אפשר לנהל מערכה אפקטיבית נגד חמאס, שמצד אחד לא תביא לקריסת שלטונו, ומצד שני תפגע בו מספיק חזק כדי להפוך את הצורך שלו בהסדרה לקריטי.
הממשלה הבאה תצטרך אפוא להחליט כיצד לפעול מול גרירת הרגליים של חמאס ומדיניות ההתשה שלו. עקרונות העסקה ברורים לשני הצדדים והשאלה היא איך אפשר לגרום לחמאס להסכים להם: באמצעות לחץ בין־ערבי, או באמצעות מהלומה צבאית שתאלץ אותו לומר - "רוצה".
ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בנושא הסכסוך במכללת אחוה, ובכיר לשעבר בשב"כ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו